דיכאון
התבקשתי על ידי חבריי לכתוב על נושא הדיכאון. המחשבה הראשונית שלי הייתה, כיצד אוכל לחדש לגבי נושא שהוא כל כך מדובר, נושא אשר נמצא בעמדת כבוד במיינסטרים החברתי ובעולם הפסיכולוגיה בכלל. לאחר מחשבה שניה, בחרתי להביע ולכתוב מהו דיכאון כפי שאני תופסת אותו, בתקווה שאוכל ליצור איזשהו חיבור אנושי בין המילים שאכתוב לבין מי שיבחר לקרוא מאמר שזוהי הכותרת שלו: דיכאון.
דיכאון מהו? דיכאון הוא גול עצמי של הנפש. מעין מתקפה חסרת רחמים ואכזרית אשר מטרתה והמניע שלה הוא הרס. הדיכאון מגיע כדי להרוס, להשבית ולכבות כל מנגנון או נטייה של חיות וקידום עצמיים. הדיכאון בא ומחרב את הליבידו. הוא מגיח ומטפס מתוך החלקים הפנימיים ביותר בגוף ובנפש והוא מורגש גם באופן פיזי. הדיכאון הוא למעשה שם כולל לפעולות פנימיות וחיצוניות (רגשות, מחשבות, ובהמשך התנהגות או היעדר שלה) אשר פוגעות בעצמי.
למה שנפש תייצר פגיעה כזו בחיות שלה ובתפקודה הבסיסי? אני מאמינה שבבסיסו של כל דיכאון "טוב" ישנו כעס רב. כעס רב אשר מודחק פנימה ומופנה כלפי פנים, כלפי העצמי. יש לשער כי בהיעדר יכולת טובה להפנות כעסים אלו כלפי חוץ, משלל סיבות מגוונות, הכעס חודר פנימה, מתבטא בדיכוי יצר ובדיכוי כל חשק לקידום או במקרים קיצוניים, לתפקוד בסיסי.
פעמים רבות תחשת הדיכאון תתבטא בהיעדר. היעדר רצון, היעדר כוח והיעדר חשק. הפרט השורה במצב דכאוני לא מוצא טעם בפעילויות אשר בעברו הסבו לו אושר. הדיכאון מונע, עוקר מהשורש ומעלים כל זיק של תשוקה. הוא כמו כפתור כיבוי של כל שאיפה או מטרה. השוהים בו לא רוצים דבר מלבד לחדול. לחדול להתקיים, לחדול לחשוב את המחשבות הקשות ולחדול מלהרגיש את הסבל או מלא להיות מסוגלים להרגיש כלל.
הדיכאון בא לידי ביטוי בהיבטים שונים: בהיבט הרגשי הוא יתבטא במצב רוח מדוכא או עצוב. בהיבט הקוגניטיבי ניכרות תפיסות שליליות של האדם על העולם, על עצמו ועל עתידו. במישור הבינאישי מופיעים קשיים ביצירת קשרים ושמירה עליהם. בהיבט ההתנהגותי ניכרת הימנעות מפעילויות שהאדם עסק בהן בעבר. ובהיבט הגופני, נזהה קשיים או שינויים בדפוסי האכילה והשינה. כל אלו מובילים לירידה משמעותית בתפקוד (דאי-גבאי ומור, 2011). כלומר, הדיכאון תופס את חלקו בכל מישור אפשרי, ומכאן כוחו הרב להרוס ולחרב.
רבים מאיתנו יחושו דיכאון לפחות פעם אחת בחיינו. זו אחת ההפרעות הנפשיות הנפוצות ביותר. עם זאת, ניכר כי עדיין השיח אודות הנושא לוקה בחוסר הבנה או אמפתיה בסיסית. ישנם משפטים מסוימים אשר נשמעים שוב ושוב באוזניהם של המדוכאים, מטרתם אולי לעודד ולהועיל, אך בפועל הם גורמים ליותר ניתוק וליותר סבל. משפטים כמו "יהיה בסדר" , "זה רק מצב רוח חולף", "למה את כבדה" או הגרוע מביניהם: "החיים יפים, תחייך" בפועל רק מפספסים את המטרה. למה? כי הם גורמים לאדם המדוכא לחוש בלתי מובן. הצעתי בנושא היא לתת תוקף ולהביע הכלה גם כאשר התחושות הן קשות. ניתן לומר כי מדובר באפיזודה זמנית והדברים יתבהרו בהמשך. ניתן לקבל את דבריי המדוכא ולומר לו שתחושותיו מקובלות, וניתן לומר לו כי חלק מהחיים ומקשת הרגשות הוא בהחלט גם לחוש רע. זה מותר, זה בסדר, ולא צריכים לחייך בכוח.
בנוסף, חשוב לזכור כי הפרט המדוכא אינו בוחר בחירה מודעת לשקוע במצב בו הוא נמצא. פעמים רבות הוא יכול להתרחק, להסתגר, להיעלם. לכעוס עליו או להיפגע מכך לא יועילו. אין פה כוונה רעה אלא דפוס נפוץ ומוכר בקרב השוהים בדיכאון.
כיום ישנם מענים רבים, כימיים ולא כימיים, אשר נמצאו כמועילים מאוד לטיפול בדיכאון. יש פתרונות רבים, וחשוב לא לוותר, ולהשתדל שלא להתייאש גם כשהאור בקצה המנהרה נראה רחוק כל כך או שאינו נראה כלל...
תודה על קריאתכם.
