על רגשי הנחיתות של הורדוס ושנאתו לבית ינאי

התובנה של המנוע האדיר של שנאתו של הורדוס לבית ינאי, רצונו להיות חלק ממנו ובו בעת לסמן את עצמו כשליט וכמלך ראוי יותר מבניה של השושלת, הם המנוע המרכזי למערכת היחסים המעורערת והקשה הזו שעיצבה במידה רבה את גורלו של העם היהודי ואת סופו הקשה של בית ינאי עד לאחרון צאצאיו

אופיו של הורדוס

יש לתת משקל רב בניתוח פועלו של הורדוס גם למערכת היחסים המעוררת עם בית ינאי נמצא אולי בלב הניתוח האישיותי של הורדוס כמו גם הדרך בה הוא עולה לשלטון. סיפור עלייתו לשלטון המלכתו ברומא ומסעו לכיבוש השלטון בארץ הם סיפור של נחישות, תעוזה ודבקות במטרה. הורדוס מצליח כמעט במו ידיו לתבוע את מקומו באופן שיביא אותו לשלטון.

הצבא הרומאי איננו עוזר לו באופן מהותי בתחילת דרכו כאשר הוא נוחת בעכו בניסיון לממש את המלוכה. נדרשת אישיות בעלת מרכיבים יוצאי דופן לפלס את הדרך כפי שעשה הורדוס עד להדחתו וחיסלו של כל שריד לבית ינאי בדרך לביסוס שלטונו.

בבסיס תקופת מלכותו של הורדוס עומדים שני אלמנטים מרכזיים באישיותו החזקה, הנחישות אל מול תחושת נחיתות מעמדית מובנית המניעה אותו לכל אורך חייו לקבל הכרה מעמו, ופרגמטיזם האופייני למלך חסות ביחסו לרומא ולמעמד העל שלה בעולם העתיק בתקופתו. 

הפחד של הורדוס

הורדוס נתפס בעיני העם, ואולי גם בעיני עצמו? כמי שאינו ראוי למלוכה, הוא מדיח ורוצח באכזריות את מתנגדיו אך בו בעת כורך את גורלו בהם. מצד אחד הוא דואג לחיסולם של כל בני ינאי שיתכן שיהיו להם תביעות שלטוניות ובעיקר את מתנגדו הראשי מתתיהו אנטיגונוס הנצר הרשמי האחרון מטעם בית המשפחה ששלט כמלך, אך בו בעת משיא את עצמו למרים בתו של הורקנוס, כל זאת על מנת לקבל לגיטימציה ומה שניתן להגדיר כ"כרטיס כניסה" למשפחה המלכותית. אך אישיותו רדופת הפחדים, זו שמסייעת לו לשמר את שלטונו מובילה אותו להיות גם שנוא, מסוכסך ומפוחד גם לאחר שחיסל את אויביו וביסס את שלטונו.

רצח אריסטובלס ה 3 אחיה של מרים רעייתו, בהוראתו ובערוב ימיו גם רצח שני בניו ממרים החשמונאית, מרים עצמה ואת אימא לאחריה מצביע על נטיות ופוביות כמעט בלתי נשלטות באופן המייצרות מציאות הרסנית.

מצד אחד, מבקש הורדוס לגיטימציה לשלטונו, על ידי חיסול מתנגדיו מחד גיסא וחבירתו לשושלת בית ינאי מאידך הרי הייתה אמורה להשקיט את פחדיו, אך לא כך הדבר. לאחר שהוא זוכה בכרטיס כניסה שכזה, הוא מחריב את העולם שיצר(רצח רעייתו ובניו) ומבטל את הדרך הארוכה שעשה לקבלת אותה לגיטימציה. שלטון הזרוע והפחד שהשליט בישראל הוא אחד מן המאפיינים ההיסטוריים של שליטים שהלגיטימציה העממית לשלטונם לא הייתה קיימת.

החיפוש של הורדוס אחר לגיטימציה

מקליאופטרה המצרית המחסלת את אחיה ועד לשליטים מודרניים יותר. הורדוס הוא חלק משרשרת מסוכסכת של שליטים ,שנדמה כי איננה מצליחה ליישב באופן הולם את הסכסוך הפנימי לגבי מידת זכאותה לשלטון, וגם משהיא מממשת אותו הרי שהדבר אינו משיב את דעתו. הורדוס מבקש לאורך כל חייו את שלא קיבל: לגיטימציה, הכרה בו כראוי, מטעם עמו ולא מטעם שליט רומאי, גם ליהדותו כגר, יש משקל ענק בהקשר זה. הוא סומך במהלך חייו על חיילים ובני אצולה אדומים ומרגיש נטע זר בממלכתו מבחינת דתו. עובדת היותו גר, ויש לתת לכך את הדעת, מציבה אותו בעמדת נחיתות דתית לאורך כל תקופת שלטונו, אין בידיו של הורדוס לשנות זאת, אך ניכר מהתנהגותו, בעיקר בהקשר של תפיסת התפקיד של הכהן הגדול (לא לעצמו מכיוון שלא יכול היה מתוקף הגדרתו כגר) אלא  מסירתו לאנשי שלומו. נדמה כי הורדוס אינו מצליח ליישב בנפשו את הסתירות הפנימיות לזכאותו למלוכה, והוא תובע מן החברה סביבו את כבודו ומאלץ אותה גם לשלם את המחיר לפוביות האישיות הגדולות שהיו לו הכרוכות במשמעויות ביסוס אל מול תחזית לאובדן וקץ שלטונו.

מותו המייסר של הורדוס ממחלה קשה, אובדן האישה שרצה לאהוב מרים ורצח הצאצאים המשותפים שלהם בערוב ימיו, כמו גם המתתה של אהובתו מרים החשמונאית לבית ינאי עצמה, שעל פי כל העדויות היה כרוך אחריה, הם רק פאן אחד של מלך רדוף המקים מבצרים דמיוניים ומבודדים לטובת תסריט הימלטות ורצח המלווה אותו כל חייו. כל אלו הם רק חלק אחד ברקמה של סיפור יריבות אנושית חריפה, של שליט אכזר המבקש באופן מסוים את אהבת העם ואת הלגיטימציה לשלטונו ממקום אימננטי כמי שזכאי לו ולא כמי שהיה, מלך חסות אלים המפלס את דרכו בסופו של דבר לשלטון בכוח רומי.

גם הקמת בית המקדש המפואר מחדש, אולי הניסיון האולטימטיבי הגדול ביותר לזכות באהבת העם, לא מביאה לריפוי אותה תחושה של מלך המודע לכך שעמו אינו אוהב אותו, גם אחרי שהעניק לו לתפיסתו את "המתנה" הגדולה ביותר, חידוש ובניה של הסמל הדתי הגדול ביותר של האומה היהודית בתקופה העתיקה, בית המקדש. הורדוס פועל מתוך פערים אישיותיים גדולים שבין הרצון להיות אהוב, מקובל ובעיקר זכאי לתפקידו תוך שהוא זורע אימה מחד על נתיניו ועל מתנגדיו או לחלופין עוסק במפעלות בניה חיובים מאד ובהסדרת שקט שלטוני האמורים לייצר מבחינתו את אותה קבלה עממית שמעולם לא זכה לה. 

ההיסטוריונים עצמם חלוקים מאד לגבי המשמעויות של תקופת שלטון הורדוס

א. שליט קובע במאמרו תחת הכותר "סופה של טעות טראגית"  כי למיצר ושלא בצדק, הורדוס יישאר חתום לעולם כדמות היסטורית מלכותית שזיכרונה הוא לדיראון עולם.  שליט קובע באופן נחרץ כי הורדוס נתפס לעולם בעיני העם כ"רוצח, מסלף צדק". שליט קובע כי אופיו היה בעייתי, כי הוא היה נוח לכעוס, נקמן ורודף שררה. לתפיסתו הורדוס נתפס כעריץ צמא דם תוך שההיסטוריה מתעלמת ממפעלותיו החשובים למען ממלכת יהודה. לתפיסתו, הראיה הצרה הזו של שלטונו של הורדוס שגויה שכן לתפיסתו יש מספיק סימוכין כי ממלכת יהודה שגשגה בתקופת שלטונו, נהתה משקט צבאי, מיחס רומאי אוהד, ומעדנה כלכלית יחסית (גם אם זו הייתה קשורה לרווחת המדינה ומוסדותיה ולא נטתה להיטיב עם כלל האוכלוסייה) ואשר כללה גם מפעלות בניה חשובים(הנמל בקיסריה, מפעלי הטיית המים ובניית בית המקדש) כל אלו לדעתו אינם נלקחים כלל בחשבון בראיה ההיסטורית השופטת את הורדוס לחומרה. נדמה לו כי ההתמקדות בזיכרון ההיסטורי במורכבות האישית של נפשו של האיש, מסיטה את הדיון מן העיקר אל התפל.

נדמה כי מעל לכל, התובנה של המנוע האדיר של שנאתו של הורדוס לבית ינאי, רצונו להיות חלק ממנו ובו בעת לסמן את עצמו כשליט וכמלך ראוי יותר מבניה של השושלת, הם המנוע המרכזי למערכת היחסים המעורערת והקשה הזו שעיצבה במידה רבה את גורלו של העם היהודי ואת סופו הקשה של בית ינאי עד לאחרון צאצאיו.