על הקשר שבין טירופו של קליגולה למרד הגדול

שגעונו של קיסר אחד בעל אישיות דמונית יחודית, יהווה הקדמה לחוסר הסולבנות הדתית של רומא כלפי העם היהודי ויבוא לידי ביטוי במלוא עוזו דווקא לאחר מותו. במאמר זה נדבר על על הקשר שבין טירופו של הקיסר קליגולה למרד הגדול.

התדרדרות היחסים בין רומא ויהודה

לאישיותו הדמונית והמעורערת של קליגולה משקל כבד בהתדרדרות יחסי רומא ויהודה. אם בתחילת שלטונו דבר לא העיד בעיה ביחסו ליהודים הרי שפולחן הסגידה האישי שניסה להנהיג בכל רחבי ממלכתו הביא לעימות ישיר עם יהודה ועם תושביה היהודיים. המשבר המרכזי הראשון שכמעט ומצית מרידה ביהודה קשר בהוראתו הישירה של הקיסר להציב את פסלו בבית המקדש ולבקש לקיים גם בו את פולחן האלוהות אליו כפי שעשה בכל רחבי הממלכה. דרישה אבסולוטית וחסרת פשרת זו, הגם שנתפסה באופן מובן על ידי עממים פגאניים ברחבי האימפריה הרומית הייתה דרך של מסלול עימות ישיר עם תושביה היהודיים של ממלכת יהודה ויותר משעמדה בסתירה ישירה לאמונה היהודית,  הרי שהצביעה על סוג של בורות גיאופוליטית של הקיסר המעורער והבנה (או חוסר רצון להבין) מה היא הדרך הנכונה לשמור על מערכת יחסים תקינה בין רומא ליהודה באופן שלא יטלטל את עמודי התווך היציבים יחסית שבה נוהלה יהודה.

הנציב החדש שמינה הקיסר, מארולוס, לא לקח חלק על פי העדויות בבקשה של קליגולה להצבת פסלו בבית המקדש והמשימה מוטלת על פטרוניוס הנציב הסורי הממונה מעליו. 

קו פרשת מים ביחסי רומא ויהודה

על אף שפטרוניוס מגלה גישה פרגמטית ואף אוהדת כלפי המחאה היהודית העזה המתעוררת לגבי המשימה שקיבל ומשהה הן מתוך אהדתו ליהודים והן מתוך תבונתו הפוליטית את ביצועה מתוך הבנה לנפיצות הטמונה בה הרי שרק יד הגורל, אהדתו של קליגולה לאגריפס והעובדה שנשמע לעצתו של אגריפס שלא לעשות כך, ובסמוך לכך מותו של קליגולה כל אלו מביאים לכך שלא חולל בצורה החריפה ביותר שניתן להעלות על הדעת מבחינת הישוב היהודי, בית המקדש.

למעשה הרי שהישוב היהודי בארץ לא רק שמוצא את עצמו נרעש מכוונתו של קיסר רומא, הרי שהפרשייה כולה היא קו פרשת מים מבחינת יחסי יהודה רומא מן הסיבות הבאות:

1. כוונתו של קליגולה להציב את צלמו בבית המקדש מביאה תובנה ברורה לישוב היהודי, כי יהודה נתפסת מבחינת רומא כפרובינקיה ככל הפרובינקיות וכי אין למשטר הרומאי תובנות לגבי ייחודה המונותאיסטי של הדת היהודית.
2. למשטר הרומאי אין גבולות בנוגע לפגיעה בחופש הדת.
3. כפיפותה המוחלטת של פרובניקיית יהודה לרומא שיכולה בעצם לעשות בה בכל רגע כרצונה מבלי שלתושביה תהיה אפשרות למנוע כל כוונה שלטונית שהיא לגבי התושבים.

4 שנים של שקט

שורשי המרד שיגיע מתחזקים כאן, אותה תובנה של עם שארצו, אינה שלו, אינה ברשותו ואין ביכולתו לא רק להוביל מהלכים מדיניים אלא קיומו כאן הופך להיות בחסד שליטים רחוקים שאין להם עניין ודבר עם ייחודה של התרבות היהודית בארץ מטלטלת את התחושה הבסיסית כי ניתן יהיה להגיע לידי הבנות מניחות את הדעת עם הפיכתה של יהודה ממלכת חסות לפרובניקציה. פוטנציאל החולשה של סטטוס מדינתי זה אל מול רומא, מתגלה בכל מערומיו בעקבות פרשה זו.

תקופתו של אגריפס הראשון הממונה למלך בחסדו של הקיסר קלאודיוס, היא הפוגה של ארבע שנים מתובנות פנימיות בעד מרד. מעין "תור זהב" קצר מאד שבו יש יציבות ליהודה ובעיקר תחושה לתושביה היהודיים כי שליטם, מלך החסות החדש דואג להם.

אך נדמה כי יהיו אלו שורשי התדהמה של רצונו של קליגולה בפולחן אישיות מן המעלה הראשונה אשר ייצרו טלטלה עזה בעם היהודי ביהודה וילבו את התחזקות הקבוצות הקיצוניות דוגמת הסיקריים אשר ישוו לנגדם דמויות דמוניות נוספות משל קליגולה שיטלו לעצמם את החירות לפגוע בחירויות הקדושות ביותר לעם היהודי בהקשר זה על סמך גחמה.

חוסר ההבנה כמו חוסר הטולרנטיות התיאולוגי של הרומאים לדת היהודית, יהווה למעשה עלבון וקטליזטור שלא ישכח, אותם כוחות בעם היהודי יראו בפרשיית צלמו של קליגולה וכוונותיו, אזהרה כמו גם סוג של "נבואה שחורה" שמבקשת להביא את עצמה לידי מימוש ולגזור חורבן על חירויותיו הדתיות של העם היהודי ביהודה.