על אלוהי ישראל ואשרתו.
ראשית, הייתי רוצה להתחיל בלשאול את עצמינו את השאלה הבאה: האם יתכן שאלוהי ישראל בימי קדם, אשר על-פי הדוגמה היהודית המודרנית הוא מופשט, נשגב וכל יכול, שפולחנו כיום רחוק ככל האפשר מניואנסים אנושיים, יכול היה להיות "נשוי"?
בקצרה: עדויות ארכיאולוגיות וחקר הטקסטים המקראיים תומכים, למעשה, במציאות לפיה תפיסת אלוקי ישראל בתקופת המלוכה (כאשר התקיימו ממלכות יהודה וישראל) שונה במידה ניכרת ואף מנוגדת (!), מהתפיסה היהודית המודרנית.
כשהתחלתי להתעניין במורשת באבותינו הגנטיים / תרבותיים - אלו המכונים תחילה עבריים, אז ישראלים ויהודאים (בני ממלכות ישראל ויהודה), אחר כך רק יהודאים לאחר חורבן ממלכת ישראל ב-722 ע"י סרגון מלך אשור, ולבסוף מתישהו לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה הנוצרית - יהודים, הופתעתי מהמציאות העולה ממחקר ארכיאולוגי וספרותי של הטקסטים המקראיים ומקבילים אליהם (למשל מגילות ים המלח) - שאף סותר את האופי התרבותי והאתני של עם זה מהנרטיב המחמיר, הכמעט-מיתי אודות עם ישראל, אליו אנו בארץ, וכנראה בעולם כולו מורגלים.
אנו דנים באירועים שהתרחשו באיזורינו בימי הבית הראשון - בערך, ב-1000-600 לפנה"ס (מונח זה למקום פולחן מפורש ואוניברסלי לה' לא קיים, אגב, בתנ"ך. בית המקדש נזכר כ-בית ה').
המונח "דת" אינו מייצג נכונה את המציאות בעת הזו, אך פולחן של אלוהות היה דבר שבשגרה, ולאו דווקא היה תלוי באמונה אישית. העמים הסובבים את שתי הממלכות העבריות - ישראל ויהודה (שמקורותיהן שרויים במסתורין ובעלי ענין רב), המוזכרים גם בתנ"ך ובעלי עדויות ארכאולוגיות מובהקות, כגון הארמים, העמונים, המואבים וכו' סגדו כל אחד לאלהות "אתנית" עיקרית אחת המיוחסת לאותו עם (כמוש אלוהי מואב, הדד אלוהי ארם, כוס אלוהי אדום, וכו'). אלוהויות אלה יוצגו ע"י פסלים שהוצבו במקדשים, בהם התקיימו (בעיקר) טקסי הקרבת קורבנות והקטרת קטורת. ומה אנו יודעים על הפולחן בממלכות העבריות בעת הזו?
ובכן, לכל הפחות, בתחומי חקר המקרא והארכאולוגיה נוטים להסכים שתפישתו המופשטת ה' (אל ללא צורה גשמית החולש על העולם כולו) התגבשה *כנראה* לכל הפחות לאחר שיבת ציון (בערך לאחר 500 לפנה"ס), לאחר שגולי בבל באו במגע עם הדתות המסופוטמיות ומהן "שאלו" מוטיבים מסוימים - דוגמת סיפור המבול ומעשה בראשית (בחלקו).
מאידך, בטקסקים שמקורם עתיק יותר, דוגמת ספרי מלכים, (חלק מ)ספרי הנביאים וכו', אנו מוצאים התייחסות למקרים בהם "המשתתחים לרגלי ה'", או "מתבוננים בפני ה'" בבית ה' (לדוגמא: וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד. שמואל א', ב' י"ח. רֽוֹמְמ֡וּ יְה֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽ֭הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא, תהילים צ"ט, ה'). האם תיאורים אלו מתייחסים, למעשה, לא לאינטראקציה של האדם עם ה' המופשט, אלא עם פסלו שעמד במקדש?
נוסף עך כך, בתנ"ך עצמו מוזכר שבשני אתרי הפולחן החשובים ביותר בממלכת ישראל - בית-אל ודן, ניצבו פסלי ה' בדמות עגל (רַ֠ק חֲטָאֵ֞י יָרׇבְעָ֤ם בֶּן־נְבָט֙ אֲשֶׁ֣ר הֶחֱטִ֣יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־סָ֥ר יֵה֖וּא מֵאַֽחֲרֵיהֶ֑ם עֶגְלֵי֙ הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֥ר בֵּֽית־אֵ֖ל וַאֲשֶׁ֥ר בְּדָֽן, מלכים ב', כ"ט).
יתר על כן, כאשר יהוא בן נמשי עלה לשלטון בממלכת ישראל, ושלפי המחבר המקראי "עשה הטוב בעיני ה'" (דהיינו - היה קנאי לה' ולא עבד אלילים), פסלי העגל בערי הפולחן נשארו לעמוד על תילם, ומצד המחבר המקראי (וגם הנביאים בני זמנו) לא נשמעה על כך ביקורת. נראה אפוא כי יתכן וצורת פולחן זו הייתה כה לגיטימית בתקופה זו (אפילו עבור אלו שנחשבו "קנאים לה'" דוגמת יהוא בן נמשי), שלא ניתן היה לקרוא עליה תיגר אפילו בתקופה מאוחרת יותר, בה ייצוג גשמי של ה' נחשב כבר לטאבו מוחלט (וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־יֵה֗וּא יַ֤עַן אֲשֶׁר־הֱטִיבֹ֨תָ֙ לַעֲשׂ֤וֹת הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י, מלכים ב', י' ל').
ישנו יסוד מחקרי להניח שככל שהתפישות התיאולוגיות שמהן התפתחו מאוחר יותר הזרמים הדומיננטיים האמונה היהודית נרקמו החל מ(כנראה) ימי הנביאים ישעיהו מיהודה והושע מישראל (לקראת חורבן ממלכת ישראל בידי האשורים), המציאות שהתגלמה בטקסטקים העתיקים הללו נערכה בידי המחבר המקראי אשר ישב בירושלים, ומשמעותן עוותה לשרת את תפישותיו הדתיות.
ואמנם, על אף נסיונותיו לטשטש מציאות עתיקה זו, הממצא הארכאולוגי וניתוח מדוקדק של הטקסט המקראי מרמז כי ה' לא תמיד היה הדייר היחיד ב"ביתו".
רמז ראשון לכך ניתן למצוא ישירות בתנ"ך - שם נביאי ה' (דוגמת אליהו, ישעיהו, וכו') מבקרים השקם והערב את פולחן האלילים שאליו מדרדרת האוכלוסיה לעתים, וגרוע מכך - המלכים.
אביא שתי דוגמאות טובות למקרים המוזכרים בתנ"ך, בהם חטאה המלוכה בעבודה זרה:
הראשונה, כאשר אשתו הפיניקית של אחאב מלך ישראל, איזבל הידועה לשמצה, הקימה מקדש לבעל (ראש הפנתיאון הפיניקי) בבירה שומרון, תחת התנגדות חריפה מצד אליהו הנביא (וַיְהִ֛י כִּרְא֥וֹת אַחְאָ֖ב אֶת־אֵלִיָּ֑הוּ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֵלָ֔יו הַאַתָּ֥ה זֶ֖ה עֹכֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א עָכַ֨רְתִּי֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י אִם־אַתָּ֖ה וּבֵ֣ית אָבִ֑יךָ בַּֽעֲזׇבְכֶם֙ אֶת־מִצְוֹ֣ת יְהוָ֔ה וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֥י הַבְּעָלִֽים, מלכים א', י"ח, י"ז-י"ח).
בהמשך, עבודת הבעל בישראל הופסקה כליל ע"י יהוא בן נמשי, שעלה לשלטון והשמיד את זרע בין עמרי.
דוגמא שניה מממלכת יהודה, בה פולחן האשרה (אלת הפריון הכנענית ואשתו של אל\בעל) בוסס בימיו של המלך מנשה, שהציב את "מפלצת האשרה" (עץ קדוש המייצג את האלה) בבית ה' בירושלים (וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הָאֲשֵׁרָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בַּבַּ֗יִת אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֶל־דָּוִד֙ וְאֶל־שְׁלֹמֹ֣ה בְנ֔וֹ בַּבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה, מלכים ב', כ"א, ז'). נוכחות של אלוהות נקבית אלמנט פולחני הגיוני לאוכלוסיה דאז, שכן אלוהות גברית בלבד איננה נתפסת כמי שאמונה על פריון.
המחבר המקראי יוצא מגדרו על מנת לשכנע אותנו שאירועים אלה של עבודה זרה היו חריגים, ואילו הראיות הנ"ל (מבין רבות נוספות) מצביעות על כך שההפך, למעשה, הוא הנכון - וכי תקופות של פולחן "מונותאיסטי" היו נדירות וקצרות מועד (כמו למשל הרפורמה הדאוטרונומית שביצע המלך יאשיהו, שנמשכה 13 שנים בלבד). בנוסף, פולחן זה אופיין *ככל הנראה* בכל זאת, בייצוג גשמי של ה' בדמות עגל, פרש רכוב על סוס או שילוב של שניהם (ממליץ מאד לקרוא על מקדש מוצא בכדי לקבל מעט קונטקסט על ענין זה, ראו מאמר של ש. קיסילביץ על התגליות באתר: https://journals.openedition.org/acost/980).
עדויות משכנעות נוספות לכך נחשפו בשנות השבעים באתר ארכאולוגי בשם קונטילת עג'רוד - אתר מהמאה ה-8 לפני הספירה שנמצא במזרח חצי האי סיני, ומיוחס לימי ירבעם השני שמלך על ממלכת ישראל, שהשתרעה בתקופתו על פני הטרטוריה הגדולה ביותר אי פעם ("מדן ועד באר שבע"). קישוטים וטקסט עברי עתיק שנכתב על קנקני חרס (אוסטרקונים) בדיאלקט של ממלכת ישראל חושפים מציאות מרתקת:
שני הממצאים המעניינים ביותר, בעיני, הן ברכות שהאמן מקדיש לפלונים אלמונים כלשהם, ומברכם בחסדי "יהוה שומרון ואשרתו" (ליהוה שמרן ואשרתו), ו"יהוה תמן ואשרתו "(ליהוה תמן ואשרתו).
הטקסט, אם כן, מספק לנו הצצה למציאות הבלתי צפויה של המאה ה-8 לפני הספירה: קיומן של "גרסאות" מרובות של ה', כאשר כל אחת השוכנת במקום אחר (למשל שומרון, או תמן, שזה שם נרדף ל"דרום", או אפילו ל"ירושלים" ביחס לממלכת ישראל ממנה כנראה הגיע המחבר), וכי ה' מצומד לאלוהות נקבית - אשתו, אם תרצו, הלא היא אשרה.
ממצאים אלה שופכים אור על המורשת וההיסטוריה שהשאירו לנו אותם אבות קדומים רחוקים.
מציאות תיאולוגית זו, כאמור, השתנתה בתכלית השינוי באופן קיצוני במרוץ הזמן - החל מרפורמות חזקיהו ויאשיהו, חורבן הבית הראשון וגלות בבל, שיבת ציון ובנית הבית ההשני, מרד החשמונאים וכינון ממלכה אוטונומית ונפילתה, עד אשר שתי המרידות הכושלות כנגד האימפריה הרומית במאה ה-1 וה-2 לספירה והגליית היהודאים מארצם. לבסוף, "התוצר הסופי", עם חתימת התלמוד, הוליד בסופו של דבר את היהדות - הדת המונותאיסטית "האמיתית" הראשונה.