סליחה, אני נושם או תומך?
התחלתי ללמוד פיתוח קול עוד כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. אהבתי מאד לשיר, והבנתי שצריך ללמוד אצל מורה. הלכתי למורה פרטי ולמדתי אצלו קטעי ארייה איטלקיים, אבל איבדתי עניין מהר מאד. היה לי קשה ולא נעים.
כשהגעתי לאוניברסיטת תל אביב לחוג לתיאטרון כדי ללמוד משחק ושירה, פגשתי את המורה האגדית חנה הכהן ז"ל שלימדה פיתוח קול, ובגלל שאלה היו בעיקר לימודי משחק, ההקשר היה בין היתר גם מחזות זמר.
היה צורך להקנות לנו התלמידים כלים בסיסיים של עמידה על במה, החזקת גוף, ויכולת לשיר ולדבר בביטחון כדי שנוכל להחזיק תפקידי משחק ושירה.
היו לנו שיעורים של טאי צ'י, פלדנקרייז, ריקוד, משחק ועוד. וכן שיעורי פיתוח קול, שאמורים היו להקנות לנו את הכלי החשוב מכל: נשימה מלאה ותומכת, שתאפשר לנו לדבר ולשיר בקלות ובדיוק, כשאנחנו חופשיים לזוז ולהביע את עצמנו בצורה הכי אוטנטית, בטוחה ורחבה שלנו.
אני זוכרת את חנה אומרת לנו בשיעור 'לנשום מהבטן', ו'לנשום לסרעפת'. מיותר לציין שלא ידעתי אז איך נראית סרעפת, ומה קשורה הבטן לגרון. לימים הבנתי שהכול קשור בכול.
בשיעור של חנה, לפני שבכלל פתחנו את פה כדי ללמוד שיר, עמדנו עמידה יציבה, כפות רגליים מקבילות ברוחב אגן, הנחנו שתי ידיים על הבטן וניפחנו אותה. ואז הצמדנו שיניים על האות ס', הכנסנו את הבטן פנימה, ונשפנו עד שהאוויר יצא כמעט לחלוטין. אחר כך הוספנו שרבוב שפתיים, יצרנו את האות ש' ונשפנו במקטעים קצרים. וכך לאט לאט, משיעור לשיעור, התחלתי לחוש בפלא המתרחש.
תבינו, לפני זה הייתי כמו כל אדם מהשורה שנושם מהחזה. מודעות חדשה התעוררה בגוף שלי, הבטן החלה לדחוף את האוויר לפה, במקום שרק החזה יעשה את זה. וואו. וזה לא נגמר כאן.
אחרי כמה שבועות הגיעה הדרישה המשונה, לנשום לגב עד שייפתח. העניין הזה לקח המון זמן. שוב לא הבנתי, מה קשור הגב לפה? התברר שהוא אכן קשור.
תבינו, לשנות הרגל זה דבר מאד קשה, מכיוון שהפעולות כשאנחנו עושים מאז ומתמיד, מוטבעות בגוף שלנו כמשהו שנחווה כדבר טבעי, וכשהרגל נחווה כך, הוא הופך לחלק אינטגראלי מה'אני' שלנו.
כשפעולות מוטבעות בגוף מכוחו של הרגל, מאד קשה לשנות אותן, וזה דורש, בנוסף לתרגול הפיזי גם שינוי תודעתי.
רק אציין שיש שתי נקודות חשובות בדרך לביצוע שינוי מיוחל, ולימוד מיומנות חדשה:
הדבר ראשון בדרך לשנות ולהשתנות, הוא קודם קול להסכים להיות תלמיד. לקבל את זה שיש דרך אחרת שאני לא מכיר, שאם אסכים להאמין בה אפילו לתקופה בה אני תלמיד, אז הסיכוי שאממש את השינוי הוא גדול.
והדבר הנוסף, הכלי החשוב ביותר להחדרת השינוי זו החזרה. לכן התרגול כל כך חשוב, אפילו לדקות מועטות ביום, כדי להשריש את ההרגל החדש בגוף.
לא אשכח את הרגע המכונן בו שמתי את גופי בתנוחה שחנה הורתה לי, כפופה מעט עם כפות ידיים על הגב, ושאפתי מלוא ראותי אוויר בדיוק כמו שאמרה בפעם המי יודע כמה, ופתאום הרגשתי בתנועה של הגב, של הצלעות.
זו הייתה ההתרחבות שלהן. הריאות התמלאו באוויר ודחפו את כלוב הצלעות החוצה.
אחרי כל כך הרבה פעמים שניסיתי ותרגלתי הנה הגיעה התוצאה המיוחלת. מיותר לציין שקפצתי באושר והרגשתי בעננים.
ועכשיו הסבר קצר. כלוב הצלעות נמצא בחלק הגוף העליון, ומכיל בתוכו את הריאות שלנו. בין הצלעות מקשרים שרירים ורצועות. באופן טבעי השרירים יכולים להימתח ולהתכווץ באופן לא רצוני. כשהשרירים מתכווצים, הצלעות מתקרבות זו לזו ומפעילות לחץ על הריאות להתרוקן. כשהצלעות מספיק גמישות להיפתח ולהתרחק אחת מהשנייה, הן מאפשרות לריאות להתמלא באוויר.
ישנם תרגילי שחרור לצלעות שאפשר לעשות לפני תרגילי הנשימה, כמו טפיחות על צידי הגוף ועיסוי. וכמובן נשימה עמוקה ויזומה, שמאפשרת לצלעות להתרחק זו מזו ולאפשר לריאות מקום להתרחב.
לסיכום:
הגוף כולו משתתף בפלא הקרוי שירה ודיבור. במאמר הזה התמקדתי בבטן ובצלעות.
תפקידן של הצלעות בשירה ודיבור הוא להתרחב כדי לאפשר לאוויר להיכנס בכמות יותר גדולה.
הבטן, היא השריר הרצוני הכמעט יחיד במערכת הזאת, ותפקידה להכניס ולהוציא את האוויר.
כשאני מוציאה בטן באופן יזום אני מאפשרת לאוויר להיכנס לריאות.
כשאני מכניסה את הבטן, האוויר יוצא החוצה דרך הפה והאף.
העולם המודרני לימד אותנו לנשום בכמות קטנה יחסית ליכולת שלנו להכיל. זו נשימה שמתרחשת במצב של הישרדות לחלק העליון של הראות.
תפקידי כמורה לפיתוח קול, לעזור לתלמידים שלי לשנות את ההרגל ולהעביר את מרכז הנשימה לעומק הריאות, על מנת שהוא יוכל להתמלא במספיק אויר, כדי לשיר ולדבר באופן מלא וחופשי.
על מנת לשנות הרגלים יש צורך בהסכמה ותרגול.
תודה למורתי האגדית חנה הכהן ז"ל על ההרגלים והידע שהקנתה לי. ועל היותה מודל ומופת כמורה וכאדם. יהי זכרה ברוך.