ניתוח הסרט הישראלי "אור" אשר יצא לאקרנים בשנת 2004 באמצעות המושג הפסיכואנליטי "יחסי אובייקט"
פעמים רבות באקדמיה וכיום אף בתיכון, נדרש מהתלמידים לכתוב אודות נושאים מסוימים באופן אשר מבטא יישום של החומר הנלמד וניתוח מעמיק. במאמר זה אדגים באמצעות השימוש במושג הפסיכואנליטי "יחסי אובייקט" כיצד יוצרים אינטגרציה בין תכנים מעולם הפסיכואנליזה ומנתחים יצירה קולנועית. היצירה אותה בחרתי לנתח הינה הסרט "אור" אשר יצאה לאקרנים בשנת 2004. את הסרט ביימה קרן ידעיה והוא זכה בפרסים מיוחדים של משחק ובימוי בפסטיבל סלובקיה, בפסטיבל קאן שבצרפת, בפסטיבל ניו-יורק ובפסטיבל מקסיקו. הסרט עוסק באור, נערה בת 17 ובאמה, רותי, אשר עוסקת בזנות.
המושג "יחסי אובייקט" בא לידי ייצוג והמשגה בסרט "אור" במגוון דרכים. ראשית, כבר מעצם בחירת שמה של הנערה: אור, ניתן לראות ביטוי למשאלתה של האם, שבתה תהיה לה לאור בחייה. באחת הסצנות בסרט, רותי האם אף אומרת לבתה כי היא האוצר שלה. תיאוריית יחסי אובייקט שמה דגש ומתייחסת ליחסים בין הדמויות המטפלות לבין התינוק, כיחסים מכוננים אשר מובילים להפנמת יחסו הבסיסי של האדם כלפי עצמו וכלפי אחרים, ולהתפתחותן של יכולותיו הפנימיות (מילר, 1992). מכאן ניתן להבין את הדאגה המתמדת של אור לאמה, ואת היפוך התפקידים ביניהן. בסרט ניכר כי אור היא זו שדואגת ומטפלת באמה. הסרט מתחיל כאשר אור אוספת את אמה מבית החולים, בהמשך היא דואגת למצוא לה עבודה, היא מסרקת אותה, צובעת את שערה ואף מקלחת אותה. ילדים הממלאים תפקידים הוריים הינם ילדים הממלאים תפקידים ותחומי אחריות המיוחסים בדרך כלל בתרבותם לעולם המבוגרים. ילדים אלו מוותרים על תשומת לב, תמיכה, הגנה והכוונה במטרה לשרת ולטפל בצרכים רגשיים ואינסטרומנטליים של הוריהם. מילוי תפקידים הוריים על ידי הילד עלול להשאיר חותם ולהשפיע על התפתחות הזהות העצמית האמיתי של הילד. הילד לומד שצרכיו חשובים פחות משל אחרים ומעצב את זהותו סביב מילוי צרכיי המבוגרים בחייו (גוטמן-גל, 2014).
יתר על כן, ניכר מהסרט כי אור לא השלימה לחלוטין את תהליך הספרציה- אינדיבידואציה, כלומר, לא הצליחה להתנתק לחלוטין מאמה ולהפוך לעצמאית, אוטונומית ואינדיבידואלית באופן מלא. תהליכי הספרציה- אינדיבידואציה אמורים להסתכם בסופו של דבר בייצוגי עצמי מופנמים המובחנים מייצוגי אובייקט מופנמים (שבק, 1998). אצל אור, נוצר קיבוע של התקשרות לאם המונע הפרדה. ניתן לראות זאת בתלות של האם בבתה, ובתחושת האחריות העצומה שאור מגלה כלפי אמה. הילד שנבצר ממנו לבנות מבנים משל עצמו, נשאר תלוי בהוריו תחילה במודע, ומאוחר יותר באמצעות אינטרויקציה (הפנמה) בצורה לא מודעת. זאת מפני שאין הוא מכיר את צרכיו האמיתיים (מילר, 1992).
בהמשך לכך, ניכר כי אור אינה ערה באופן מלא לצרכיה האמיתיים שלה, ונוטה לפעול למען מימושם של הצרכים אשר הפנימה מיחסיה עם אמה, שככל הנראה לא משקפים את האני האמיתי שלה. מה שהוביל בסופו של דבר להתפתחות אני כוזב ולבחירה במסלול הזהה לשל אמה, העיסוק בזנות, שניתן לראות שבו בוחרת בסופו של הסרט. לא נוכחות אם מתה, אלא היעדר אם חיה הוא השוכן עתה בלבה של אור. המשמעות של תמורה זו הוא ביטול ההשקעה באם כאובייקט והחלפתה בהזדהות ראשונית. כדי שהזדהות זו תשמר את האם, לא די לה להיות כמו אמה, עליה להיות האם עצמה ממש (אנדרה וגרנק, 2007). מקור הפתולוגיה ביחסי אובייקט הוא בצרכים התפתחותיים ויחסי אובייקט לקויים (לכמן, 2007).
לפי ויניקוט, כדי שהעצמי האמיתי יוכל לצאת לאור, הוא נזקק ל'אם טובה דיה', כזו שנמצאת שם בשביל התינוק, וקוראת את צרכיו לפחות ברוב הזמן. אם שמשקפת, מחזיקה עבור תינוקה, ומכילה אותו כראוי. כאשר האם אינה מספקת לילד סביבה מחזיקה, הנענית לצרכיו באופן אמפתי, נפש הילד תתאים עצמה לצרכיי הסביבה, במקום שזו תתאים עצמה לצרכיו של הילד. הדרמה של הילד הרגיש והעירני היא שהוא מקדים לקלוט את מה שהוריו מבקשים ממנו, מתאים עצמו לדרישותיהם ומוותר על צרכיו שלו. הוא חש באופן תת הכרתי, שאין הוריו אוהבים אותו בזכות עצמו, אלא כממלא אחר ציפיותיהם. במצבים אלו הילד לא לומד להכיר את מצביו הרגשיים והאותנטיים, ומכאן גם את עצמו. כאשר התינוק קולט שעל מנת לקבל תשומת לב מאימו, הוא נדרש להתאים עצמו אליה, הוא יפתח עצמי כוזב, שאינו אותנטי. היענותו והתאמתו של הילד אל צורכי הוריו מוליכה לעיתים קרובות לפיתוח "עצמי מזויף". האדם מפתח התנהגות כזו, שלא זו בלבד שהוא משקף את המצופה ממנו, אלא שהוא מתמזג עם הנגלה שבהתנהגותו עד כדי כך שאין הוא יודע מה הם התכנים האחרים החבויים מאחורי "המסיכה" (מילר, 1992). האם שאינה טובה דיה מציגה בפני הילד עולם שעליו להסכין לו ולהתרגל אליו באופן מידי, ההתמודדות בטרם עת עם העולם החיצון, מונעת את ההתפתחות ואת התגבשות הסובייקטיביות של הילד (מיטשל, 2007).
נקודת המבט הקולנועית הוסיפה להבנתי את המושג 'יחסי אובייקט' באמצעות זמן צילום הסצנות ואופיין. למשל, ישנן סצנות בסרט אשר ממחישות את חוסר הנפרדות בין אור לאמה. ישנה סצנה בה אור ואמה מתקלחות יחד כך שהסצנה דיי ארוכה והיא גרמה לי לחשוב על היעדר הנפרדות בין אור לאמה. יתר על כן, ישנה סצנה בסרט בה האם חוזרת לאחר עבודה ברחוב פצועה, ואור מקלחת ומטפלת בה. סצנות אלו משקפות את יחסי האובייקט המורכבים בין אור לאמה ואת היעדר הנפרדות ביניהן. התפתחות בריאה של ילד תלויה בנוכחות הורית המאפשרת קיום של תהליך זה באופן הדרגתי, בו נעשה העצמי עצמאי, תהליך לינארי ממצב של קשר סימביוטי עם ההורים לישות עצמאית. הצורה והאיכות בהם יעבור הפרט את תהליכי הספרציה-אינדיבידואציה מושפעת מהדינמיקה המשפחתית וממידת הדיפרנציאציה בין חברי המשפחה. משפחות בעלות רמה נמוכה של נפרדות, מעכבות תהלי ספרציה-אינדיבידואציה וגיבוש הזהות והאוטונומיה של הפרט (Bowen, 1978), (Stierlin, 1971)
בנוסף הבנתי את המושג נתרמה גם מהאופן בו סדר האירועים מתרחשים בסרט. למשל, בסרט ניתן לראות שכאשר אור חווה משבר במערכת היחסים בה הייתה מצויה זו מעין תפנית והקדמה לפני שבוחרת לעסוק בזנות. כשבטחונו העצמי של הילד מתערער, גוברת נטייתו לאבד את העצמי ואת הדרכים למציאת 'העצמי האמיתי' (מילר, 1992).ניתן לראות בכך שאור לא הצליחה לנהל זוגיות יציבה גם תוצר של קושי כלשהו בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה. קשיים בתהליכי הספרציה-אינדיבידואציה פוגעים בקשרים הבין-אישיים ובחיי האהבה של הפרט (Blos, 1979).
יתר על כך, נקודת המבט הקולנועית גם לוקחת בחשבון את יחס הסביבה כלפי אור ואמה. השכנים מתרעמים על כך שאור מוותרת על צרכיה ויוצאת לעבוד במקום ללמוד. מחקרים מלמדים כי הטיפול והדאגה להורה והאחריות על מטלות משק הבית עלולים להגביל את תפקוד הילד בבית הספר (גוטמן-גל, 2014). כלומר, ניתן לראות ברמה הרחבה יותר כיצד יחסי האובייקט הלקויים של אור עם אמה פוגעים בה במגוון תחומי חיים. בכל המסלולים ההתפתחותיים קיימת הכרה בחשיבותו של האחר המשמעותי, או האובייקט בעיצוב החוויה המוקדמת וישנה הסכמה כי האינטראקציה הראשונית עמו מניחה את התשתית להתפתחותה של האישיות הבוגרת (שבק, 1998).
נקודת השיא בעיניי הסרט מתרחשת כאשר אור יוצאת אחרי אמה שחזרה לעבוד ברחוב ומתחננת שתעצור ותחזור הביתה, והאם מסרבת. זוהי סצנה קורעת לב שלאחריה אור הופכת להיות זונה בעצמה. כעולה ממחקר נמצא קשר בין עיסוק בזנות לקשר עם האם. אף אחת מהעוסקות בזנות לא הגדירה את אמה כ'אם טובה דיה'. פעמים רבות האימהות תוארו כפסיביות ומנותקות, חלשות שלא הגנו על הילדה ולא טיפלו בה (גור, 2004). אם ניעזר במטאפורה של חמצן רגשי, אז היעדר מתחיל בירידת חמצן בסביבת האם. תחילה מתנהל מאבק מתוך תקווה שפעולה כלשהי תחזיר את החמצן הנדרש. כשחדלה הספקת החמצן, נפסק הניסיון 'להחיות' את האם, ואז כדי לשמור על ההגיון הפנימי בעולם שאין בו דיי חמצן למנוע התפרקות מוחלטת, מתרחשת הזדהות עם התקלה. משמעותה: הילד מקריב את שפיותו על מנת לשמור על סביבה תקינה בכל מחיר (אנדרה וגרנק, 2007).