משמעותה של השפה ע"פ ההלכה. חלק 1.
"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ"
לא ארך זמן רב, עד שהתנ"ך מגיע לנושא של שפות האנושות. מיד אחרי הבריאה האנושות כולה דוברת שפה אחת, ומחליטה בעצה אחת למרוד בקב"ה. כמתואר בתנ"ך, הם בונים את מגדל בבל ומכעיסים את ריבונם. הקב"ה רואה את המגדל - "הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות", המעשה הרע משוייך באופן אוטומטי לחיבור שיוצר ביניהם הלשון היחידה. אלוקים מבלבל את שפתם, מונע את הקמת המגדל, ומביא לעולם את שבעים השפות.
בראי היהדות, יש הבדל חד ביותר בין לשון הקודש - הלא היא העברית, לשאר הלשונות. לשון הקודש היא השפה האמיתית, השפה שבאמת מתארת את הדבר. לדוגמא, סלע הוא באמת סלע. המילה stone באנגלית, הינה הסכמת כל האומה לכנות את החפץ כך, אבל הדבר הוא סלע.
(לבאר יותר את הרעיון, בספר 'אראגון' יש שפה המכונה 'השפה העתיקה', שהיא משמשת למעשי קסם וניתן לדבר באמצעותה עם בעלי חיים ואפילו חפצים, הרעיון הוא, שכשאתה באמת קורא לאבן בשמה, היא עונה לך. בשפה המתוארת שם, אי אפשר לשקר, מפני שהשפה מתארת באמת את האמת. ואמת, בלי להיכנס לסוגיה הפילוסופית הרחבה, היא רק כשהיא טהורה. כל דבר ניתן לחקות חוץ מהאמת, מפני שהחיקוי של האמת הוא השקר.)
השאלה אם ישנה שפה 'אמיתית' או לא, היא סוגיא כבדת משקל שיש לדון בה. המדע נוהג לומר, שהשפה היא מחלקת את התודעה. לדוגמא, אדם שרואה כפית יסווג מיד את האובייקט הנצפה למשפחת הדברים הנגדרים אצלו בראש עם המילה כפית, אך אם בשפתו לכפית בצבע מסויים או בצורה מסויימת יש מילה שונה, הרי שהוא יסווג את האובייקט למחלקה אחרת. דוגמא נוספת, בעברית אנו נאמר 'בטן', בספרדית אנחנו נחלק אם מדובר בבטן כרסתנית, או שרירית, במילים abdomen y barriga. בעצם, כשספרדי רואה מולו בטן שרירית, הוא רואה abdomen. שמבחינתו זה דבר מחולק לחלוטין מבטן עגלגלה. לכן במידה מסויימת, ידע בשפה נוספת מגדיל את החשיבה ואת התודעה, מפני שהוא מכיר לאדם דרכים נוספות לתפוס בהם את המציאות.
מכל מקום, לדידה של היהדות לשון הקודש היא השפה האמיתית, וכל השאר הם הסכמה של בני האדם. קביעה זו, יוצרת מספר חלוקות מעניינות בתרגום, לדוגמא, ניקח את המילה הספרדית לקרבן 'sacrifico' מקור המילה הוא מהפועל 'sacrificar' - להקריב. אך לפועל זה יש משמעות נוספת, - לוותר. הרי אנו למדים שהאומה הספרדית מזהה את הקרבן עם רעיון הויתור. בעברית לדוגמא שורש המילה 'קרבן' - 'להקריב', מגיע מהמילה 'קורבה' - 'להתקרב'. משום שהיהדות מזהה את הקרבן כקשר בין האדם לאלוקיו. הרי שבעצם מילה שמקבילתה בשפה האחרת מתארת מושג דומה, בעצם מבינה את המושג בצורה שונה לחלוטין.
בתלמוד יש חלוקה שרירותית בין דיבור לגילוי דעת. לדוגמא, כדי להביע את הסכמתי לקניית או מכירת חפץ, אינני חייב לדבר מספיק שאנו יודעים מהי דעתי ורצוני בנידון, אני יכול לכתוב אותה, לרמוז אותה וכו', כל עוד דעתי ברורה, ההסכם שריר וקיים. כי במקרה זה הנקודה היא לא בדיבור שלי, אלא בצורך לדעת מהי דעתי.
המקומות בהם נדרש דיבור הן במקומות בהם אני מנסה להחל מציאות מסויימת, לדוגמא, אדם שנודר נדר או נשבע. לא מספיק שאנחנו יודעים שרצונו לנדור או להישבע, אלא אנו זקוקים שיוציא את מילות הנדר מפיו. דבר זה נדרש בתלמוד מהפסוק "לבטא בשפתיים".
יש עוד מקרים שצריך דיבור, לדוגמא במקרה של מצות קריאת שמע. התורה מצוה על כל יהודי לקרוא את קריאת שמע בבוקר ובערב, המצוה היא לומר את המילים, ולכן דרושה פה שפה. פה אין די לגלות דעתי על דבר מה, אלא התורה דורשת לומר את הטקסט.
שני דברים אלו, החלת חלות כמו בנדר, וקריאת שמע, נאמרים בכל לשון. הראשונים, חכמי התורה בני ימי הביניים, מסבירים כי בניגוד ללשון הקודש שבה אף מי שלא מבין יכול לקרוא קריא שמע, מפני שזו השפה האמיתית, בכל הלשונות על האדם להכיר את השפה כדי להשתמש בה ברמה ההלכתית. (אם כי בנדר, מוכרחים בנוסף לשימוש במילים לדעת בבירור את משמעות המעשה הנעשה.) דין זה יצר חילוקי דעות בנוגע לאפשרות לתרגם את קריאת שמע, כמו שנראה בסגוייא ההלכתית להלן;
הגמרא במסכת ברכות מביאה את דברי הברייתא: "תנו רבנן קריאת שמע ככתבה, דברי רבי; וחכמים אומרים בכל לשון". חכמים דורשים את שיטתם בתורה מהמילה "שמע", ופרושו - בכל לשון שאתה שומע. ואילו רבי דורש את המילה 'והיו' - משמע, בהוויתן יהיו, כמו שנמסרו. קל לראות כי רבי סובר שאין לה לקריאת שמע אפשרות בשפה שהיא הסכמה, אלא בצורתה האמיתית כמו שניתנה. ואילו חכמים לשיטתם, אפשר לקרותה בכל לשון הנשמעת.
הרמב"ם (מגדולי ימי הביניים) פוסק להלכה כחכמים ומוסיף "קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה והקורא בכל לשון צריך להיזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש". כלומר, שכמו שניתנה הלכה בקורא בלשון הקודש שצריך לדקדק לומר כל מילה כתיקנה, כך גם צריך לדקדק בכל מילה כשקורא בשפה זרה. דברי הרמב"ם מתמיהים ביותר, בניגוד ללשון הקודש - השפה האמיתי בה יש משמעות לכל מילה ומובן הצורך לדקדק, לשון לע"ז הינה הסכמה בלבד, אז לא שייך לדקדק בכל מילה אלא לקרוא כמו שמדברים, כיון שזו ההסכמה.
הראב"ד (בן דורו של הרמב"ם, חיבר ספר הגהות על הלכותיו.) כותב עליו "אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו", כלומר, קושייתנו קשתה אף לו, ומכוחה הוא חולק על הרמב"ם וסובר שאין דין לדקדק בשפת הלע"ז.
השלב הבא בהלכה, זהו ה'משנה ברורה'. הפוסק שאין לקרוא שמע בשפה זרה, מפני בעיות תרגום. יש לשים לב שאין בכוחו לחלוק על דברי קודמיו אלא לסייגם ולומר שלא שייכים בזמנינו שאין אנו יודעים איך לתרגם. אולם, המשנה ברורה מוסיף נקודה נוספת, שמה שמועיל בדרך כלל לקרוא בכל לשון זה דוקא אם כל בני המקום דוברים את אותה השפה, אולם צרפתי הקורא קריאת שמע בהולנד, לא יכול לקרוא קריאת שמע בצרפתית. המשנה ברורה מביא ראיה לדבריו מדברי הריטב"א (אחד מחכמי הראשונים) לגבי נדר, שכינוי נדר מועיל רק במקום שדוברים את השפה. והדבר מצריך ביאור, מה משנה אם אחרים דוברים את השפה או לא.
לצורך זה, נחזור רגע לסוגיא הקודמת של דיבור, הסוגיא של נדר. המשנה במסכת נדרים פותחת "כל כינויי נדרים כנדרים", כלומר, שכינוי הנדר מועיל גם לצורך הנדר. נחלקו בגמ' ר' יוחנן וריש לקיש מהם הכינויים, האם הם נדר בשפה זרה, או מילים שהמציאו החכמים לצורך הנדר.
שני קוים מרכזיים ישנם בראשונים, בלהסביר את דברי הגמ' שכינויין הם לשון האומות. הר"ן (רבינו ניסים) שואל על הגמ', מה בכלל התחדש בכינויין יותר מכל התורה, יאמרו שהנודר בשפה זרה - מועיל. ומה פתאום המציאו מושג של כינויין. והר"ן מתרץ שהכינויין אינם לשון זרה, אלא שיבוש של לשון זרה. לדוגמא, 'בלם יד' נקרא באנגלית 'hand brake' אולם מצוי ביותר שמשבשים את שמו ומכנים אותו 'האמברייקס', מסביר הר"ן, היות שכולם מורגלים בטעות המילה נהפכה לחלק מהשפה ומועילה. יש לשים לב, לשיטתו מה שזה מועיל היום זה מפני שהנודר בכל לשון נדרו נדר, החידוש של כינוי הוא שזה הפך ללשון זרה ולא סתם מילה חסרת קשר.
הריטב"א לעומתו, לא הקשה את הקושיא שבעצם יכלנו לומר שהנודר בכל לשון נדרו נדר. מפני שהריטב"א למד שהכינויים הם שיבוש לשון שממנו אני שומע את המילה המקורית. לדוגמא, לבנימין נתניהו קוראים ביבי, ביבי אינו שמו, אך כשאני אומר ביבי מבינים ושומעים ממני שאני מתכוון לומר בנימין. כך הוא מה שהתחדש לפי הריטב"א שהכינוי הוא שיבוש המועיל למרות שאיננו שפה. יש לשים לב גם פה, היום מה שמועיל לפי הריטב"א הוא לא מפאת שהנודר בכל לשון נדרו נדר, אלא חידוש נוסף שעל אף שאין זה לשון, מועיל מדין כינוי.
ולכן, כתב הריטב"א, שכינויין מועילים רק במקום שכולם מבינים. מפני שהריטב"א למד שהכינוי הוא שיבוש שכולם מבינים כונתך על פיו, וחידשה התורה שמועיל בנדר. אבל ודאי שאם אף אחד לא מבין מה שאתה רוצה בשיבוש הזה, לא מהני. אבל גם הוא לשיטתו, הנודר בשפה זרה, מועיל בכל מקום, למרות שלא מדברים את השפה.