מציאות שונה
מאמר זה הוא דעה אישית או ליתר דיוק חשיפה אישית מאחורי התבוננות אישית שלי כאמנית .
אין פה מקום לבקשה אלא דרישה לחיובי במקום לשלילי
כי ככה זה כאשר מאתגר לתת מקום לחיוביות , הכל מוצף בלי סוף בכותרות שליליות , בשיחות חולין על המצב שלא מחדש שום דבר כבר שנים -
ממצב רגיעה למצב התפרצות חוזרת .
אנחנו נגיד זה הם והם יגידו זה אנחנו ונשליך לכל כיוון כעס - אשמה חסרת תועלת - מבוי סתום - פשרה עד לרתיחה הבאה .
איפה נשאר מקום לחמלה האהבה והחיבור כשמתעסקים רק אשמה וכעס??
אופטימית אשאר עם פעימות חזקות של תקווה שאינה נמצאת בלחימה אלא דווקא במקורות של שלום , שלווה והרמוניה.
אותו טיפוח של המקום המאפשר את האחר ולא רק את ״עצמנו״.
פעם חשבתי שהאתגר הוא בהפניית הראש מהמסכים שמריצים לנו זוועות כעסים ושנאה
ושואבים אותנו לתוכם והשתקה
אבל האתגר האמיתי מצוי בחיפוש המחודש בכל אחד מאיתנו של הקשבה יותר עמוקה ובמקום של ראיה רחבה - התבוננות מעבר לכאב החד צדדי אלא לכאב הקולקטיבי לכאב של שני הצדדים בפעולות לחימה
הפער שנוצר בפעולות השליטה.
והשליטה ? מסתכמת באובדן מכל הבחינות בסחרחורת , בחורים עמוקים שאפשר לטבוע בתוכם.
כזאת היא מלחמה - הכוחניות מתפרצת , כאוס .
מהדהדות בי שאלות רבות אבל העיקרית
היא מה היה קורה אם במקום עשן , דם ושנאה היינו ממלאים את אותם פערים בשיח , ביצירה , חיבור וקרבה?
זה לא מצריך בתור התחלה מעבר לחיבורים דקים כשהם מתרבים הם מספיק חזקים ,
מספיק עמידים להראות לנו שגם שונה מאיתנו יש כל כך הרבה דומה שכשאנחנו מפנים את תשומת ליבנו לפתיחות מתגלה תהליך של למידה של התפתחות .
ביקום הנוכחי אבל בסרט עם כמה שינויים , יש מקום למציאות חדשה, מציאות שמחליפה את הכעס - בחמלה .
תמיד חשבתי שבאמנות ובשדה האמנותי כמקום לשיח אני מוצאת את המפלט אבל לאחרונה אני מתחילה להבין שזה גם איזשהו מקלט עבורי, מרחב מוגן שבו הדמיון נפגש עם המציאות החיצונית שמשתקפת מכל כיוון ויוצר מציאות שפחות צורמת לי. מציאות שרואה בשברים נקודות מחברות , נקודות שיכולות לקיים את כל הגורמים באותו דימוי ולאפשר התפתחות .
הפוטנציאל הקיים במה שהיה נחשב כהרס לבניה מחודשת.
אותם חומרים פזורים, גם אם הם נראים לא קשורים , הם נפגשים הם מתחברים וכל פעם אני יכולה להתלהב מזה שהם יכולים, זה לא פשוט אני מודה ולפעמים זה עולה לי על העצבים כמו בעשיה האמנותית גם בחיים האישיים אבל בהתמדה באופטימיות
זה תהליך שכולו מתגבש ממקום של התמקדות בדומה ולמידה מהשונה ליצירת מרחב שמספק מספיק מקום לכל הגורמים בצורה מיוחדת שהם יוצרים - זה דורש כל פעם פרדה בהגדרות ,גבולות וצורות ברורים להישאב אל התנועה שנוצרת מההרמוניה שהם מקבלים בקרבה , מקיימים צורה חדשה .
סיפוק ששווה כל ״מאמץ״ של הכלה וסבלנות.
אני מבקשת מעצמי לא רק באמנות אלא בכל פגישה חוזרת או חדשה
לעבוד על אותה נקודה שנמצאת במקור בילדות , לפני אותה ״חשיבה ביקורתית״ למקום בו המחשבה הראשונית הנאיבית הייתה מאפשרת לי לתת
להכל להיות קיים ונוכח , ללא הבחנה שיפוטית של הבחנה של הסתכלות על האחר עם נימה ביקורתית או שלילית
אלא התמקדות סקרנית וחוקרת אשר מייצרת התרגשות מאותו תהליך "גילוי" .
אני בוחרת לעלות שאלה דומה אך מנוסחת אחרת , הפעם גם אני נשאלת ללא כעס סמוי וללא חיפוש מפלטי בריחה
יותר אלא יצירת מרחבים מוגנים יעילים ורבים .
"האם אנחנו יכולים להחיות את הדימיון למציאות בה הכל מחובר ומקיים אחד את השני ?"
בה המציאות מתקיימת סביב מתן דגש על החיבור במקום על הסיבות להפרדה , ריחוק וניתוק .
מהלך כזה דורש מאיתנו שינוי משמעותי בתשומת ליבנו ובהתמקדות שלנו - איפה נשים את הדגש ?
האם על אותם פחדים , כעסים ואשמה , או שמה נבחר להתמקד בדומה ואת הגדרת "השונה" לבחון מחדש בפרשנות
סקרנית ותהליך למידה .
אופטימית , אני מאמינה שכן .
