הבגרות בצל הקורונה
תקופת הבגרויות הינה ללא ספק אחת התקופות הקשות. עומס המבחנים והעבודות שצריך להגיש רב. נדמה כי מישהו שכח שיש חיים גם מעבר. הקשרים החברתיים שכל כך חשובים נאלצים להצטמצם וקריאות הצו הראשון מהצבא מעלים את רף הלחץ והפניות הנפשית והפיזית ללימודים. כאילו,לא די בכך, נגיף הקורונה הגיח יש מאין וערער את עולמנו. מפלס הלחץ עלה ובאופן טבעי עלו איתו כל אויבי הנפש :החרדה, חוסר הוודאות, התלישות, הבדידות ולעיתים אף חוסר האונים. הלא ידוע מגלה פניו אלינו בקשיחותו ובאכזריותו והפך את התקופה לבלתי נסבלת לכאורה.
שוב הסיסמאות הנדושות:
- ״לעשות מהלימון לימונדה״
- ״למצוא את נקודות האור בחושך״
- ״להפוך את המשבר להזדמנות״
ושלל האמירות והפתגמים שמנסים לגרום לנו להרגיש טוב יותר אך רק יוצרים את ההיפך.
על אילו נקודות אור מדברים בדיוק? אילו הזדמנויות נקרות לי ואני לא מסוגל להבחין בהן? ואיך בכלל יש כאלה שמצליחים ליישם את האמירות הללו והופכים אותן למנטרות? כעת חווית הכישלון מוחשית וברורה יותר. אם קודם לכן לא היה פשוט בכלל אז עם הזמן אנו מבינים שלא רק שלא פשוט אלא שאנו אט אט נופלים לבור ללא מוצא. עמידה בלוח הזמנים? בכלל שכחנו שהיה צריך להגיש אתמול. מסביבנו כאוס אחד גדול ולא נראה שמישהו מסוגל להבין מה אנחנו עוברים.
גם ההורים לא ב״היי״ מה שלגמרי שולל את האפשרות לשתף אותם בבעיות שלנו. הרי, בשביל מה סתם להכביד? יש להם את הבעיות שלהם בעיקר עכשיו כשאבא לא עובד כבר כמעט שנה ומתהלך כמו רוח רפאים בבית. סרט אימה לא רחוק מזה. עדיף שנניח לכל המטלות ונלך לנשום אוויר קצת במרחב הפתוח.
הדבר היחיד שכמעט ושכחנו הוא שהתקופה הזאת ככל שתהיה היא זמנית. בכלל, אנחנו על זמן שאול פה, עוברי אורח, ארעיים בלבד. עוד זמן מה ונלך לשדה הפתוח. ננשום את ריח הפריחה ונלבלב יחד עם הטבע שכן אנחנו רק חלק מהבריאה, מהיקום הזה. כפי שאתמול התכרבלנו מתחת לשמיכה מנסים להתגונן מהקור העז שבחוץ כשברקים ורעמים מאיימים לשבור את חלון חדרנו כך מחר בבוקר השמש תזרח ושוב תזכיר לנו שאנחנו בתנועה , בהשתנות, בתזוזה , גם אם אנחנו כרגע ממש לא מרגישים כך ונראה שהדברים לא יכולים להיות טובים יותר. אז אולי, דווקא עכשיו כשלא חייבים לקום וללכת לבית ספר (אני באופן אישי מעולם לא אהבתי את בית הספר, הקונצנזוס, הנורמות וכו'..) וכשקראתי שמלכתחילה בנו את בתי הספר במודלים של בתי כלא עם שער ומנעול מסביב במטרה להשיג את המשמעת והמטרות הרצויות, פתאום הבנתי למה מעולם לא היה לי נוח במבנים האלה.
ובכלל, ככל שקראתי, העמקתי והחכמתי ,התחלתי לאהוב את הלמידה. הסקרנות היא דבר קסום ונפלא בעיני. ברגע שהתחלתי לקרוא את החומר בנחת, לא מתוך הכרח, לא מתוך חובה, לא בשל הרצון לרצות אחרים ולהוכיח שאני ״שווה״, התאהבתי בהיסטוריה. הבנתי שההיסטוריה לעולם חוזרת (עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה האנושות חוותה מגפות קטלניות והמשיכה להתקיים), גיליתי שאת אותן התכונות של המנהיגים הגדולים בתולדות האנושות ואת אותו קו אופי של מנהיג מסוים, אנו מגלים גם במנהיגים שלנו כיום.
האם ניתן ללמוד מההיסטוריה? אם נלמד ונדע את ההיסטוריה האם נעשה דברים אחרת? האם נהיה מסוגלים ללמוד מטעויות? התנך, מלכי יהודה וישראל, הנביאים, חמש המגילות, עולם ומלואו. תקופות טרום היסטורית מרתקות. וספרי קריאה? ביאליק? רחל? זה רק מה שחסר, לקרוא ולהתייסר על מצבנו העגום. רק שצר עולמי כעולם נמלה לפתע מקבל תובנה שונה. אחרת. הרבה יותר עמוקה, יותר מפויסת. בהדרגה אנו מבינים את ההקשרים בין התחומים האלה שיוצרים את התמונה הכוללת. את העומק ביאליק הזועק את כאבו בעקבות פוגרום קישינב מתייחס לאירוע היסטורי חשוב הנלמד בפרק החובה לבגרות בהיסטוריה וכאשר מלין על שלא זכה באור מן ההפקר , מדמה עצמו לנביאי ישראל אשר כפי שהנבואה נכפתה עליהם כך גם כתיבתו שלו נכפתה עליו. מעין כוח עליון בלתי מוסבר שדוחף אותנו אל עבר ייעודנו או שמה גורלנו.
ומה באשר לאזרחות? כפי הנראה נכפתה גם זאת עלינו שהרי לא נוכל להותיר את גורלינו וגורל אהובינו לאחרים. כדי להתחיל לשנות דברים עלינו לקרוא, להבין ולהעיז לפעול . כי ״אם אני לי ,מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי״? (הלל הזקן, מסכת אבות, פרק א׳,משנה י״ד) ובכל אלה יש לנו צורך ויש מקום. לחבב את הלמידה עלינו ולהנות מהידיעה( בשמה האחר השכלה).
לגבי תחומי מדעי החברה הנוספים לסוגיהם: סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכ׳ הרי שאין זמן מתאים יותר מהזמן בו אנו נמצאים עתה כדי ללמוד, להתבונן פנימה, להשליך לגבי עצמנו וכבר ההרגשה טובה יותר. סוג של טיפול עצמי.
אז עכשיו לאחר כל אלה ואחרים, אולי באמת כדאי להתנער מכל ״הבלי ההבלים״ ולהתמקד ביתרונותיה וחשיבותה של הלמידה העצמית.
בהצלחה