דיסוציאציה, מהי באמת

דיסוציאציה זה כשהגוף כאן, הראש שם והרגש נעלם.
פעמים רבות מי שחווה דיסוציאציה יכול לתאר מצב חיים ללא כל יכולת להתחבר למצב מהבחינה הרגשית. הוא היה שם, הוא יודע מה קרה, אבל אין לכך חיבור תודעתי מארגן בין החלקים של נפשו. מטרתו של המאמר היא לשפוך אור על מנגנון הדיסוציאציה, להסבירו לקוראים ולעלות את מודעותו.

דיסוציאציה היא חוסר אינטגרציה מטריד בין חלקי המודעות של הנפש. תפיסת העצמי משתנה בעוצמה ובמהירות, ומותירה את השוהה בה מבולבל ומנותק. המחשבות, הרגשות וההתנהגות כמו רוקדים מן ריקוד משותף ללא תיאום וללא קצב. הם אמורים לפעול בסינכרוניזציה, אך הם נעים אל כיוונים שונים ואף מנוגדים. נוצר מן כאוס תודעתי שלא מותיר לפרט מנוח. הגוף כאן, הראש שם והרגש נעלם.

אז איפה זה מתחיל?

במשך כשני עשורים בשלהי המאה ה19 חלה התקדמות משמעותית בחקר מצבים הנגרמים בעקבות טראומה נפשית. פרויד, ברויאר וג'אנה הגיעו להבנה כי היסטריה היא מצב הנגרם עקב טראומה נפשית, וכי תגובות רגשיות שהן קשות מנשוא מולידים מצב תודעה שהשתנה. פרויד וברויאר כינו אותו "תודעה כפולה", ז'אנה כינה אותו "דיסוציאציה" (הרמן, 1994). למעשה האנליזה של ז'אנה הניחה על ההתנהגות הדיסוציאטיבית את היסודות להבנה המודרנית של הפרעות דיסוציאציה (Putman, 1989). ז'אנה הכיר במנת חלקה של הטראומה ביצירת מצבי תודעה נפרדים הכוללים: זיכרונות תלויי מצב, שינוי בתחושת העצמי ושינויים פסיכו-פיזיולוגיים (גור-מריאן וגינזבורג, 2011). בספרות הפסיכואנליטית מתייחסים לדיסוציאציה כאל מנגנון הגנה הנוצר כתגובה לטראומה מיידית ו/מתמשכת, המאפשר לפרט הישרדות פסיכולוגית אל מול אכזריות בלתי נתפשת. הדיסוציאציה אמורה להגן על הנפש מפני התמוטטות באמצעות פיצול וניתוק בין חלקיה השונים (לאק וסלואן, 2019).

כיום, הדיסוציאציה מוגדרת כהפרעה בתפקודים המשולבים של התודעה, הזיכרון, הזהות או תפיסת הסביבה. במצב של דיסוציאציה, האדם לא מצליח לתפוס את זהותו או זכרונו כרצף ברור, מה שמוביל לבלבול ולחוסר קוהרנטיות בכל הקשור לתפיסת העצמי. דיסוציאציה משנה את האופן בו האדם חווה את עצמו ואת חייו בחמישה אופנים: דה-פרסונליזציה, דה-ריאליזציה, שכחה, בלבול בזהות ושינויים בזהות (American Psychiatric Association, 2013).

דה-פרסונליזציה נחשבת לאחת ההפרעות הדיסוציאטיביות המרכזיות. היא מתוארת כהתנתקות מהעצמי ומהסביבה, תחושה של אוטומטיות כמו בחלום, למרות שהפרט שומר על מידה מסוימת של בוחן מציאות (לרנר, ויצטום ונחמיה-שופמן, 2005). דה ריאליזציה היא מצב בו האדם אינו תופס את המציאות סביבו כפי שהיא, חש שהיא בדויה או משתנה, והוא חווה ניתוק מן הסיטואציה.

הדיסוציאציה מגבירה את הסיכון לכך שאדם לא יזהה או יגיב לסימני אזהרה אשר באופן נורמלי מאותתים לו שעליו להימנע או לברוח ממצב איום זה. זיהוי כושל של סיכונים קשור ולא פעם מוביל לרה-ויקטימיזציה, כלומר קורבנות חוזרת. נפגעי טראומה כרונית בילדות נמצאים בסיכון גבוה לשוב ולהיות קורבנות בבגרותם. הם נוטים לפגוע בעצמם יותר מאשר באחרים, ונראה כי הם נוטים להפנות את תוקפנותם כלפי עצמם. (גור-מריאן וגינזבורג, 2011). כמו כן, קיים תיעוד של דיווחים אודות הקשר בין הופעת דיסוציאציה ולאחר מכן הופעת רה-ויקטימיזציה. הדיסוציאציה וסימפטומיה גורמים לנשים להיות פחות מסוגלות לתפוס ולזהות סכנה בסביבתן, מה שמותיר אותן פגיעות וחשופות יותר לחוות קורבנות חוזרת (Chu, 1992).

לסיכום, חשוב לזכור כי דיסוציאציה נועדה להגן על הנפש של הפרט. היא כרוכה בסיכונים ועל כן חשוב להמשיך לעלות אותה על השיח הטיפולי ולחקור אותה. הדיסוציאציה מתוארת כתגובת הסתגלות פסיכולוגית נורמלית המשמשת להפחתת חרדה הנובעת מחוויה טראומטית שבלתי ניתן להכיל ושאינה נורמלית. כלומר היא תגובה נורמלית למצב שאינו נורמלי, ואת זה חשוב לזכור ולהמשיך להזכיר.