אמנות וריפוי הנפש
את מאמרי אני כותבת מנקודת מבט אישית מאותן הבנות של הזיקה והמענה שאמנות
נותנת לי בחיי האישיים .
אין בכוונתי לשכנע אלא רק להוסיף נקודת מבט - וכן אם ארצה או לא היא אישית או ניתנת לבחינה
מחודשת מאדם לאדם .
בזמן שאני יושבת וכותבת את המאמר הזה , אני חווה את אותה תקופה שזכורה לי עוד מהעבר
של שינוי , של שינוי חד ומשמעותי מאוד בחיי .
בדרך כזאת או אחרת שינויים בחיינו - מובילים אותנו למקומות פחות מאוזנים בנפש - אני תמיד
מכנה את זה כהתמודדות ראשונית .
אותה התמודדות ראשונית מלווה בחוסר בהירות מחשבתית , בחששות ולעיתים בהמון סטרס נפשי .
השינויים שחלים בחיינו לרוב נעשים ברמות שונות ולעיתים אף לא מורגשים .
אך ישנם שינויים שיוצרים תהפוכות בחיינו , לרוב אותם שינויים הם אותם שינויים שאנו לא חשים בשליטה בהם
מרגישים שנכפו עלינו . ( נובעים מתוך התרחשויות חיצוניות המשפיעות על חיינו)
״בשגרה ״ ולמען האמת בכל דקה ודקה שמתרחשים סביבנו שינויים אנחנו לא מאוד נוכחים בהם
לפחות ברמה ההכרתית , שגם בזה אגע יותר מאוחר מה מתרחש ברמה התת הכרתית שלנו - שם אנחנו
יכולים להבין שהכל משפיע עלינו אפילו השינוי הכי קל שכנראה לא יחסנו לו חשיבות כלל )
אך בזמן שאנחנו נמצאים בשגרת חיינו קורים גם שינויים שנרקמים לאיטם , תהליכים שקורים מיום ליום .
אותם תהליכים גדלים ומצטברים , אותם תהליכים לרוב אינם מקבלים ביטוי ונאגרים .
את אותם תהליכים אני מכנה - הדחקה ראשונית .
אני בוחרת להתמקד דווקא בהם הפעם - מה הם אותם תהליכים מצטברים ?
לא אחת ולא פעמיים אנחנו נמצא את עצמנו צריכים להתמודד עם תחושות של חוסר סיפוק והתפשרות
עם תחושת אכזבה קלה .
זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי חברים קרובים , משפחה , עבודה , קריירה וזוגיות.
לרוב אנחנו אפילו לא מייחסים חשיבות לאותם דברים המתרחשים בנו - אך כן משתנים בעקבותם .
טיפה נסגרים נפשית , טיפה פחות חושפים את עצמנו ושמים על עצמנו ״ הגנה ״.
אך מה קורה כאשר ״ההגנה״ הזאת מצטברת בכמויות ?
דמיינו שעכשיו יצאת מהבית ומבחוץ חורף , באותו יום לא חשבתם על לקחת מעיל , היה לכם באותו יום מאוד קר
מה שהביא להתקררות וחולי .
שבוע אחרי , ״ הבראתם ״ והנה אתם שוב עומדים לצאת מהבית , והפעם אתם לוקחים מעיל וצעיף וכל דבר שיכול להגן על גופך מהקור .
הפעם באמת לא קר לכם .
הימים עוברים וגם החודשים ואתם עדין לוקחים איתכם מעיל ליתר ביטחון , בינתיים בחוץ מתחמם ועכשיו נהיה
לכם מאוד מאוד חם אז אתם תפשטו את המעיל אבל אותו זיכרון של רגע חולי כי שכחתם ילווה אתכם גם כנראה
לשנה הבאה את המעיל תשתדלו לא לשכוח .
מה היה קורה לו , היה לכם כלכך קשה להתמודד עם חווית החולי עד כדי כך שהייתם לוקחים איתכם מעיל
לאורך כל השנה ?
העונות מתחלפות אבל אתם עדיין רק חוששים מאותה התקררות , זה נשמע מופרך לגמרי נכון ?
אבל זה לא כזה מופרך - כשזה מקבל משמעות בנפש .
אז כן בענייני מזג האוויר הרבה יותר קל לנו להסתגלות מחודשת לכל עונה .
אבל מה קורה לנפש שלנו בקשרים בין אישיים ?
אם התאכזבנו מספר פעמים מאותם קשרים עם אנשים , איך אנחנו נהיה בכל הכרות מחודשת ?
לרוב הנפש לא פושטת מעליה את אותן שכבות מעילים והגנה מפני הקור , מפני הפגיעה .
כי לנפש לוקח יותר זמן להבריא , מדוע זה ?
בעיקר משום שהיא לא מקבלת מקום לביטוי של אותן אכזבות נאגרות .
אחרי אין סוף הקדמה , אני מגיעה לעיקר העניין . אז כיצד אנחנו יכולים לפתוח את הנפש חזרה ?
לתת לה מקום לבטא את עצמה , וגם לרכוש אמון מחודש בזולת או בעצם החיים ?
אני לא אחת שומעת שאנשים אומרים על עצמם שהם אינם יצירתיים …
לי אישית זה מאוד מציק אולי בגלל בדיוק אותה נקודה שאני חושבת שיצרתיות היא דבר שמתפתח -
אך הוא מתפתח מתוך העמקה פנימה .
אמנות ולכל סוגיה בעיני היא דבר שכל אחד יכול למצוא בה מקום אם הוא ניגש אליה
ממקום שמוכן להתמסר לתוכה ויותר מזה ממקום שגם רוצה ללמוד כיצד לרכוש שפה משל עצמו
מקום לפורקן .
אפשר להסתכל על אמנות כתרפיה , כמקור מרגיע , אך אני חושבת המעמקה יותר לתוך אותה משמעות
של תרפיה בעזרת אומנות אפשר לקבל תשובה אפילו מדוייקת מזאת - תרופה.
ואני שניה יוצאת כאן מתוך ״ אמנות כקריירה״ - כי שם נלווים לא מעט אספקטים נוספים מלווים לעיתים בדד ליינים ולחצים ( מה שגם מעלה שאלה מאיזה מקום אנחנו פועלים ) אלא למקום בו אמנות משמשת כשפה ותרופה לכל אדם , לכל חוויה מהקטנה לחזקה ביותר - לכל רגש או מחשבה אשר לא יכולנו להביע לידי ביטוי בכל סיטואציה אחרת ונאלצנו להדחיק אותה ״ למאגר ״ .
לאמנות יש את הכוח לספק סוג של ״עולם״ נפרד מוגן ואישי לרגשות שלנו , מקום בו אנחנו יכולים לפרוק את הכל
החוצה ולבחון מחדש את אותן חוויות וכיצד הן השפיעו ועדין משפיעות עלינו .
כשאנחנו בוחרים להסתכל בצורה כזאת על עשיה אומנותית , קשה מאוד להישאר במקום שיפוטי בו אנחנו
אומרים על עצמנו או על אחרים - אין כאן כישרון או מעולם לא הייתי/היית יצרתי .
קשה מאוד לבחון אמנות ממקום ביקורתי כלפי עצמנו וכלפי האחר - כאשר מה שמוצג לפנינו הוא יצירה עמוקה .
כאשר אני מסתכלת על ציוריו של לאונרדו דה וינצ׳י למשל , אני יכולה לבחון אותם דרך העין הביקורתית
שרואה שם השקעה עצומה לשיפור הטכניקה , באינטנסיביות של עבודה ובהמון יצר להגיע לתוצאה ״ מושלמת ״,
אך כשאני מסתכלת על ציוריו ממקום של בחינה מחודשת פתוחה יותר , אני יכולה להבחין בדימויים שבחר
במסע האישי שעבר בכל תהליך היצירה שלו , בצבעוניות - לראות את האמן את הנפש שמשתקפת בציוריו .
תנועה בלתי פוסקת בין המואר למעורפל - בין אופטימיות ומוטיבציה לבין אכזבה והאתגר בהתמודדות אישית.
כנל בעבודותיו המאוחרות של מאטיס - עבודות הקולאז הצבעוניות - הצייר שעוזב את המכחול ושכבות הצבע
על בד לעיסוק מחודש יצירה שנעשת על ידי גזירה והרכבה מחודשת של צבעים מנייר .
דימויים שנוצרים משכבות נייר והצבעים מתהליך הפירוק וההרכבה המחודשת .
אפשר לראות את התמודדותו של האמן עם תהליך ההתבגרות עם הזדקנות ואתגרי הגיל עם אותו מסע
מלא צבע ואור של אופטימיות ותשוקה להמשיך ולפעול להמשיך וליצור .
זה נגיעה האמנים הגדולים ובהתבוננות כיצד הם הביאו את חוויות חייהם לתוך העשיה האמנותית , כיצד
היצירתיות נבעה מתוך התמודדות אישית - מתוך החלמה, תרופה .
אני בוחרת לסיים את המאמר בכך שאני חושבת מאמינה אולי גם מאותו מקום אופטימי , שלכל
אחד מאיתנו יש את הקשר הישיר לעשיה אמנותית , גם אם לא כמקצוע אלא כתרופה , כריפוי
וסיפוק מקום לנפש ״לדבר״ בשפה חשופה להסיר מעליה את אותן ״שכבות מעילים״ והגנות
שלבשנו מהדחקה לתוך אותה קופסת ״מאגרי״ חוויות .
את מאמרי אני כותבת מנקודת מבט אישית מאותן הבנות של הזיקה והמענה שאמנות
נותנת לי בחיי האישיים .
אין בכוונתי לשכנע אלא רק להוסיף נקודת מבט - וכן אם ארצה או לא היא אישית או ניתנת לבחינה
מחודשת מאדם לאדם .
בזמן שאני יושבת וכותבת את המאמר הזה , אני חווה את אותה תקופה שזכורה לי עוד מהעבר
של שינוי , של שינוי חד ומשמעותי מאוד בחיי .
בדרך כזאת או אחרת שינויים בחיינו - מובילים אותנו למקומות פחות מאוזנים בנפש - אני תמיד
מכנה את זה כהתמודדות ראשונית .
אותה התמודדות ראשונית מלווה בחוסר בהירות מחשבתית , בחששות ולעיתים בהמון סטרס נפשי .
השינויים שחלים בחיינו לרוב נעשים ברמות שונות ולעיתים אף לא מורגשים .
אך ישנם שינויים שיוצרים תהפוכות בחיינו , לרוב אותם שינויים הם אותם שינויים שאנו לא חשים בשליטה בהם
מרגישים שנכפו עלינו . ( נובעים מתוך התרחשויות חיצוניות המשפיעות על חיינו)
״בשגרה ״ ולמען האמת בכל דקה ודקה שמתרחשים סביבנו שינויים אנחנו לא מאוד נוכחים בהם
לפחות ברמה ההכרתית , שגם בזה אגע יותר מאוחר מה מתרחש ברמה התת הכרתית שלנו - שם אנחנו
יכולים להבין שהכל משפיע עלינו אפילו השינוי הכי קל שכנראה לא יחסנו לו חשיבות כלל )
אך בזמן שאנחנו נמצאים בשגרת חיינו קורים גם שינויים שנרקמים לאיטם , תהליכים שקורים מיום ליום .
אותם תהליכים גדלים ומצטברים , אותם תהליכים לרוב אינם מקבלים ביטוי ונאגרים .
את אותם תהליכים אני מכנה - הדחקה ראשונית .
אני בוחרת להתמקד דווקא בהם הפעם - מה הם אותם תהליכים מצטברים ?
לא אחת ולא פעמיים אנחנו נמצא את עצמנו צריכים להתמודד עם תחושות של חוסר סיפוק והתפשרות
עם תחושת אכזבה קלה .
זה יכול לבוא לידי ביטוי על ידי חברים קרובים , משפחה , עבודה , קריירה וזוגיות.
לרוב אנחנו אפילו לא מייחסים חשיבות לאותם דברים המתרחשים בנו - אך כן משתנים בעקבותם .
טיפה נסגרים נפשית , טיפה פחות חושפים את עצמנו ושמים על עצמנו ״ הגנה ״.
אך מה קורה כאשר ״ההגנה״ הזאת מצטברת בכמויות ?
דמיינו שעכשיו יצאת מהבית ומבחוץ חורף , באותו יום לא חשבתם על לקחת מעיל , היה לכם באותו יום מאוד קר
מה שהביא להתקררות וחולי .
שבוע אחרי , ״ הבראתם ״ והנה אתם שוב עומדים לצאת מהבית , והפעם אתם לוקחים מעיל וצעיף וכל דבר שיכול להגן על גופך מהקור .
הפעם באמת לא קר לכם .
הימים עוברים וגם החודשים ואתם עדין לוקחים איתכם מעיל ליתר ביטחון , בינתיים בחוץ מתחמם ועכשיו נהיה
לכם מאוד מאוד חם אז אתם תפשטו את המעיל אבל אותו זיכרון של רגע חולי כי שכחתם ילווה אתכם גם כנראה
לשנה הבאה את המעיל תשתדלו לא לשכוח .
מה היה קורה לו , היה לכם כלכך קשה להתמודד עם חווית החולי עד כדי כך שהייתם לוקחים איתכם מעיל
לאורך כל השנה ?
העונות מתחלפות אבל אתם עדיין רק חוששים מאותה התקררות , זה נשמע מופרך לגמרי נכון ?
אבל זה לא כזה מופרך - כשזה מקבל משמעות בנפש .
אז כן בענייני מזג האוויר הרבה יותר קל לנו להסתגלות מחודשת לכל עונה .
אבל מה קורה לנפש שלנו בקשרים בין אישיים ?
אם התאכזבנו מספר פעמים מאותם קשרים עם אנשים , איך אנחנו נהיה בכל הכרות מחודשת ?
לרוב הנפש לא פושטת מעליה את אותן שכבות מעילים והגנה מפני הקור , מפני הפגיעה .
כי לנפש לוקח יותר זמן להבריא , מדוע זה ?
בעיקר משום שהיא לא מקבלת מקום לביטוי של אותן אכזבות נאגרות .
אחרי אין סוף הקדמה , אני מגיעה לעיקר העניין . אז כיצד אנחנו יכולים לפתוח את הנפש חזרה ?
לתת לה מקום לבטא את עצמה , וגם לרכוש אמון מחודש בזולת או בעצם החיים ?
אני לא אחת שומעת שאנשים אומרים על עצמם שהם אינם יצירתיים …
לי אישית זה מאוד מציק אולי בגלל בדיוק אותה נקודה שאני חושבת שיצרתיות היא דבר שמתפתח -
אך הוא מתפתח מתוך העמקה פנימה .
אמנות ולכל סוגיה בעיני היא דבר שכל אחד יכול למצוא בה מקום אם הוא ניגש אליה
ממקום שמוכן להתמסר לתוכה ויותר מזה ממקום שגם רוצה ללמוד כיצד לרכוש שפה משל עצמו
מקום לפורקן .
אפשר להסתכל על אמנות כתרפיה , כמקור מרגיע , אך אני חושבת המעמקה יותר לתוך אותה משמעות
של תרפיה בעזרת אומנות אפשר לקבל תשובה אפילו מדוייקת מזאת - תרופה.
ואני שניה יוצאת כאן מתוך ״ אמנות כקריירה״ - כי שם נלווים לא מעט אספקטים נוספים מלווים לעיתים בדד ליינים ולחצים ( מה שגם מעלה שאלה מאיזה מקום אנחנו פועלים ) אלא למקום בו אמנות משמשת כשפה ותרופה לכל אדם , לכל חוויה מהקטנה לחזקה ביותר - לכל רגש או מחשבה אשר לא יכולנו להביע לידי ביטוי בכל סיטואציה אחרת ונאלצנו להדחיק אותה ״ למאגר ״ .
לאמנות יש את הכוח לספק סוג של ״עולם״ נפרד מוגן ואישי לרגשות שלנו , מקום בו אנחנו יכולים לפרוק את הכל
החוצה ולבחון מחדש את אותן חוויות וכיצד הן השפיעו ועדין משפיעות עלינו .
כשאנחנו בוחרים להסתכל בצורה כזאת על עשיה אומנותית , קשה מאוד להישאר במקום שיפוטי בו אנחנו
אומרים על עצמנו או על אחרים - אין כאן כישרון או מעולם לא הייתי/היית יצרתי .
קשה מאוד לבחון אמנות ממקום ביקורתי כלפי עצמנו וכלפי האחר - כאשר מה שמוצג לפנינו הוא יצירה עמוקה .
כאשר אני מסתכלת על ציוריו של לאונרדו דה וינצ׳י למשל , אני יכולה לבחון אותם דרך העין הביקורתית
שרואה שם השקעה עצומה לשיפור הטכניקה , באינטנסיביות של עבודה ובהמון יצר להגיע לתוצאה ״ מושלמת ״,
אך כשאני מסתכלת על ציוריו ממקום של בחינה מחודשת פתוחה יותר , אני יכולה להבחין בדימויים שבחר
במסע האישי שעבר בכל תהליך היצירה שלו , בצבעוניות - לראות את האמן את הנפש שמשתקפת בציוריו .
תנועה בלתי פוסקת בין המואר למעורפל - בין אופטימיות ומוטיבציה לבין אכזבה והאתגר בהתמודדות אישית.
כנל בעבודותיו המאוחרות של מאטיס - עבודות הקולאז הצבעוניות - הצייר שעוזב את המכחול ושכבות הצבע
על בד לעיסוק מחודש יצירה שנעשת על ידי גזירה והרכבה מחודשת של צבעים מנייר .
דימויים שנוצרים משכבות נייר והצבעים מתהליך הפירוק וההרכבה המחודשת .
אפשר לראות את התמודדותו של האמן עם תהליך ההתבגרות עם הזדקנות ואתגרי הגיל עם אותו מסע
מלא צבע ואור של אופטימיות ותשוקה להמשיך ולפעול להמשיך וליצור .
זה נגיעה האמנים הגדולים ובהתבוננות כיצד הם הביאו את חוויות חייהם לתוך העשיה האמנותית , כיצד
היצירתיות נבעה מתוך התמודדות אישית - מתוך החלמה, תרופה .
אני בוחרת לסיים את המאמר בכך שאני חושבת מאמינה אולי גם מאותו מקום אופטימי , שלכל
אחד מאיתנו יש את הקשר הישיר לעשיה אמנותית , גם אם לא כמקצוע אלא כתרופה , כריפוי
וסיפוק מקום לנפש ״לדבר״ בשפה חשופה להסיר מעליה את אותן ״שכבות מעילים״ והגנות
שלבשנו מהדחקה לתוך אותה קופסת ״מאגרי״ חוויות .