אמנות , אהבה - התמסרות
מאמר זה הוא מאמר נקודת ראיה אישית המתעסקת במושגים אהבה והתמסרות
דרך אמנות אל רבדים נוספים בחיים.
אני שוב נשלחת אל המילים שעולות מתוך המחשבות , אל השאלות הרבות שמגיעות אלי
מתוך אותה התעסקות באמנות, מתוך התשוקה , חוסר המנוחה והצורך בה , הצורך ליצור .
כשאני מסתכלת אחורנית בזמן אני לא מצליחה לזכור את עצמי במדיון
לפני אותה עשייה, ללא אותו מקום פורקן של התשוקה להרגיש את החומר לחשוף ולגלות כל פעם צדדים אחרים בו, לגלות
את עצמי דרכו בצורה יותר בהירה וחשופה .
אני רק יכולה להגיד לעצמי שכנראה הייתי בן אדם פחות " טוב " כלפי עצמו וסביבתו.
עודף האנרגיות וחוסר שקט היה גם אז צריך לצאת למקומות אך הבחירה במקומות
הייתה לאו דווקא הבחירה החיובית - הבריחה התמידית מתוך ההתעסקות הפנימית
אל כימיקלים והתעסקות בדברים שוליים, חסרי טעם ..
אותו צורך בלתי מובן , למצוא את החיבורים ליצור מתוך הרגע רגעים נוספים .
בעבודתי אני מתעסקת במצבור רגעים שנחקקו בתיעודים , בכמות אנשים ומקומות שראיתי
ופגשתי בדרך.
לרוב הייתי מכנה התעסקות כזאת נוסטלגית אך כשאני פוגשת את חומר הגלם הזה את מצבור
הזכרונות אני איני רואה בו נוסטלגיה , אלא לימוד , אבן דרך ליצירה מחודשת מתוך חוויות .
אני יכולה להודות שלעיתים אני אפילו איני זוכרת את הרגעים הללו , זוכרת רק רסיסים
וכנראה מתוך אלו באה לי התשוקה ליצור איזושהי תמונה חדשה שהיא תרכובת
של המון רסיסים וחלקים אל מול המציאות הקונקרטית ואל מול הדמיון אשר משתייך
לאותו רצון למציאות שונה.
באותה אהבה בלתי ניתנת להסבר לאמנות והצורך בה ההתמסרות המלאה לתוך התהליך והמסע שהיא מעבירה אותי גם לעיתים אם הוא פחות נעים בלשון המעטה אך מחובר בכל רגע נתון לחוויות חיי למהות .
אני נשלחת עם עצמי לשאלה עמוקה אף יותר , אם אני יכולה להתמסר בעוצמות כאלה לאמנות , כיצד
זה מרגיש להתמסר לאדם ?
האם העצמות הן זהות , הצורך ?
אני יכולה להגיד עם עצמי שמעולם לא הרגשתי את הצורך בזוג , דבר שגם שלח אותי לא מעט למחשבות
ואף העברת ביקורת עצמית , האם זאת בעיה או פחד להיות חשופה או פגיעה בפני מישהו אחר .
זהו מסע אישי בפני עצמו נושא הזוג .
אך מתוך אותן מחשבות ותהיות עלו גם לא מעט שאלות , שאלות האם ניתן בכלל להרגיש אהבה
שאינה עומדת בתנאים לאדם אחר ?
אנחנו יכולים לראות אהבה שהיא כביכול ללא תנאים בתוך המשפחה , אך גם היא בהסוואה מסוימת יכולה
להיות מלאה בתוך סבכים וגם תנאים רבים .
האמנם ערך המשפחה תמיד מוצג כמקור ביטחון אך לא חסר משפחות שבהן הוא לא מתקיים
ואף בתוך המשפחות שכן נראה שהערך מתקיים ניתן להבחין בשבירתו בסיטואציות שונות אפילו
הקטנות ביותר .
אהבה של אמא לילד - אותה דאגה אין סופית , דאגה שלעיתים חונקת את הילד כובלת אותו
בשלל אמונות ופחדים מגבילים כיצד צריכים להראות חייו על פי ראות עיניה .
אך למול זה אם נראה אמא שאינה דואגת לילד ומאפשרת לו לעשות כרצונו - נקרא לזה חוסר אחריות ,
אדישות ובמקרה הקיצוני ביותר - חוסר אהבה .
אז מהי אהבה אמיתית בעצם ?
האם היא אהבה מאפשרת למרות שהדבר נוגד את דעתך , את רצונך? אך עדיין מלווה
תמיכה ברגעים הקשים בדאגה ?
האם זוהי אהבה ללא תנאים , ביטול העצמי ?
כאן אני נשלחת לעניין האגו , אגו ואהבה שניהם מבטלים אחד השני .
איך ניתן להישאר עם אגו כשאתה בהתמסרות מלאה לתשוקתך , לאהבתך ?
הרי אם האגו קיים כך קיימת מגבלה להגיע לרבדים עמוקים יותר ,
לאותו הליך גילוי של העוצמות הטמונות בה.
אני משווה את זה לאותה אהבה ליצור , אם אני אהיה באגו כלפי היצירה והצורך בה
אציב לה תנאים אמנע מעצמי ליצור מתוך המקומות העמוקים על ידי הגבלה לרגעים , זמנים
להציב לה גבולות ?
זה נשמע לי מופרך לחלוטין , זה נשמע לי כמו עבודה או כל פעילות שגרתית שיש לנו צורך
לעשות אותה כדי לסמן וי בשביל עצמנו או כי מלכחתילה אנחנו מבצעים אותם בגלל
השפעות ונורמות חברתיות .
אז איך אפשר להגיד שדבר כזה הוא אהבה ?
חד משמעית אין בה התמסרות אין בה תשוקה וחד משמעית אין בה את החופש
להיות בדרך שלה ולקחת אותך איתה למסע שהוא תהליך חשיפה .
את אותו מסע שאני מרגישה עליו את הזכות בהתמסרות לאמנות וגילוי אהבה מהי
אני שולחת אל חיי האישיים , מנסה לגלות לעומק את מקור ההתמסרות
את מקור האהבה גם בתחומים אחרים .
שואפת להבין התמסרות מהי גם כשהיא כן כרוכה בקשרים עם אנשים אחרים
עבודה אל מול ביטול העצמי - היא שלב ראשון בתהליך הזה - וביטול העצמי
לא אומר לא לדאוג ולאהוב את עצמך אלא להפך זה לדאוג ולאהוב את עצמך
אף יותר אך לא על חשבון האחר , אלא איתו יחדיו.
לא בעזרת הכוח אלא בעזרת ההדדיות , בעזרת חילוקי הדעות וגם רגעי חוסר
ההסכמה , להפיק את המקום שלא מבטל את האהבה ברגעים אלו אלא
חושף את שני הצדדים לתהליך למידה של "האחר" השונה .
את אותן פעולות שאנחנו יכולים לבצע בצעקות אנחנו יכולים לבצע גם ברוגע
ואף יד ביד ברגע שאנחנו נפרדים "מדרך אחת נכונה ".
מקבלים את כל "הגוונים" ומתחברים.