מתי להפסיק שיעורים פרטיים? 6 סימנים ותוכנית לסיום הדרגתי

איך מסיימים שיעורים פרטיים נכון: איך יודעים שהילד מוכן להמשיך לבד, איך יורדים בתדירות בהדרגה, ואיך שומרים על מה שנבנה

אז מתי מפסיקים? אפשר להתחיל לחשוב על סיום כשהתלמיד פותר לבד שאלות שלא ראה, מוצא ומתקן את הטעויות של עצמו, ומחזיק ציונים יציבים גם בשבועות בלי שיעור. גם אז עדיף לרדת בהדרגה: קודם מעבירים לתלמיד יותר אחריות בתוך השיעור, אחר כך מורידים את התדירות, ורק בסוף עוברים לשיעורים לפי צורך. מתי בדיוק? זה תלוי בילד, במקצוע ובמבחנים שמחכים לו. אין מספר שיעורים שמתאים לכולם.

למה מורה טוב מתכנן את הסיום כבר מההתחלה?

כי המטרה של שיעור פרטי היא לא שהתלמיד יצליח בשיעור, אלא שיצליח בלעדיו. נשמע מובן מאליו, אבל זה משנה את כל מה שקורה בשיעור עצמו. מורה שפותר במקום התלמיד יכול לייצר ציון טוב לכמה שבועות. מורה שמלמד אותו לפתור לבד מייצר משהו שנשאר.

בעולם המחקר החינוכי יש לזה שם: תמיכה זמנית (scaffolding). סקירה רחבה של המחקר בתחום, שפורסמה ב-Educational Psychology Review, מצאה שלושה מאפיינים שחוזרים בכל ההגדרות של תמיכה כזו. הראשון הוא התאמה של העזרה לרמה של התלמיד. השני הוא הורדה הדרגתית של העזרה. והשלישי הוא העברה של האחריות על הלמידה מהמורה לתלמיד (van de Pol, Volman & Beishuizen, 2010). במילים אחרות, עזרה טובה מתוכננת מראש כך שתלך ותקטן.

אותה סקירה מזכירה מודל פשוט שנקרא "השחרור ההדרגתי של האחריות". הוא מחלק את הלמידה לשלושה שלבים: בהתחלה האחריות אצל המורה, אחר כך היא משותפת, ובסוף היא עוברת לתלמיד. כך זה נראה בשיעור פרטי:

הנקודה שבה מסיימים תלויה גם בסיבה שבגללה התחלתם. בהכנה לבגרות הסיום ברור: יום המבחן. בסגירת פער מסיימים כשהתלמיד מתמודד לבד עם החומר של הכיתה. בליווי שוטף לאורך השנה אין תאריך, ולכן שם הכי קל להמשיך מכוח ההרגל. על ההבדלים בין הסיבות האלה כתבנו בהרחבה במאמר על ארבע הסיבות שבגללן הורים מחפשים מורה פרטי.

שלוש דרכים שבהן שיעורים נגמרים לא טוב

רוב ההורים לא מחליטים לסיים שיעורים. הסיום פשוט קורה. הנה שלושה מצבים לדוגמה, שממחישים איך סיום שיעורים עלול להשתבש. ייתכן שתזהו את עצמכם באחד מהם.

עצירה חדה אחרי ציון טוב

זו הטעות הכי נפוצה, והיא מובנת. ציון טוב מרגיש כמו קו סיום. אבל ציון אחד מודד הצלחה במבחן אחד, בתקופה שבה החומר עוד היה טרי. בלי חזרה, אנחנו שוכחים מהר, ובמיוחד בימים ובשבועות הראשונים אחרי הלמידה. על עקומת השכחה והדרך להתמודד איתה כתבנו במאמר מה למדנו מ-500,000 שיעורים פרטיים.

שיעורים שלא נגמרים אף פעם

כאן הבעיה הפוכה. השיעורים עובדים, ולכן אף אחד לא רוצה לגעת בהם. אבל אם אחרי שנה התלמיד עדיין לא מתמודד לבד עם שום חלק מהחומר, משהו בתהליך לא עובד כמו שצריך. ליווי ארוך הוא לא בעיה בפני עצמו. הבעיה מתחילה כשהוא מחליף את העבודה העצמאית במקום לבנות אותה.

יש מורים שבונים את העצמאות הזו כבר מהשיעור הראשון, ואומרים את זה במפורש. כך זה נראה בשני פרופילים של מורים בלימוד נעים:

זה כיוון טוב גם לליווי ארוך: שכל חודש של שיעורים ישאיר אצל התלמיד עוד משהו שהוא יודע לעשות לבד.

הפסקה באמצע מסיבה חיצונית

לפעמים אין ברירה. התקציב נגמר, הלוח מתמלא, הילד מתעייף. אבל גם כשהעצירה נכפית, יש הבדל בין להפסיק בבת אחת לבין לעשות שיעור או שניים של סגירה: לסכם מה נבנה, מה עוד חסר, ומה התלמיד יכול לתרגל לבד. ההבדל הזה יכול לחסוך לכם את ההתחלה מאפס.

שישה סימנים שהילד מוכן להמשיך לבד

אז איך יודעים שהגיע הזמן? הציון הוא חלק מהתשובה, אבל לא כולה. הסימנים החשובים יותר נמצאים במה שקורה בשיעור עצמו ובבית, בין השיעורים. הנה שישה סימנים שאפשר לבדוק, חלקם לבד וחלקם בשיחה קצרה עם המורה.

הסימנים לא שווים במשקלם. שני הראשונים הם העיקר, כי הם בודקים בדיוק את מה שהשיעורים אמורים לבנות: היכולת להתמודד עם משהו חדש, והיכולת למצוא ולתקן טעויות בלי עזרה. ארבעת האחרים מחזקים את התמונה, אבל לא מחליפים את השניים האלה.

איך בודקים את זה בבית?

את שני הסימנים המרכזיים אפשר לבדוק בעשר דקות, גם בלי להכיר את החומר. בקשו מהמורה, או קחו מהספר, שלוש שאלות על נושא שהילד למד לאחרונה, אבל לא כאלה שכבר פתר. תנו לו לפתור לבד, ובקשו שיסביר לכם בקול איך הגיע לתשובה. אם הוא נתקע, אל תעזרו מיד. שימו לב אם הוא מצליח להגיד מה בדיוק לא ברור לו, ואם הוא חוזר לבדוק את עצמו לפני שהוא מבקש עזרה. ילד שעובר את הבדיקה הזו בשני נושאים שונים, בפער של כמה שבועות, כנראה קרוב לעצמאות.

למה הבדיקה העצמית חשובה כל כך?

הסימן החמישי נשמע טכני, אבל הוא אולי החשוב מכולם, כי הוא קובע אם התלמיד יודע מתי הוא באמת מוכן. במחקר שבו נשאלו 177 סטודנטים באוניברסיטה אמריקאית איך הם לומדים למבחנים, 84% דיווחו שהם קוראים שוב את החומר, ו-55% אמרו שזו הדרך העיקרית שלהם. רק 11% דיווחו שהם בודקים את עצמם, למשל מנסים לשלוף את החומר מהזיכרון בלי להסתכל (Karpicke, Butler & Roediger, 2009).

החוקרים הסבירו שקריאה חוזרת יוצרת תחושה שהחומר מוכר, ותלמידים מבלבלים בין "מוכר" לבין "אני יודע". המחקר נעשה על סטודנטים, אבל את אותו הרגל רואים הרבה גם אצל תלמידי בית ספר. תלמיד כזה יגיד לכם בכנות שהוא מוכן, ויגלה במבחן שלא. לכן חלק מהעבודה לקראת סיום הוא ללמד את התלמיד לבדוק את עצמו. וזה נכון במיוחד במקצועות של שינון והבנה כמו היסטוריה, שבהם קל להתבלבל בין קריאה להבנה. שם שווה לבקש ממורה פרטי להיסטוריה לתרגל עם הילד שליפה מהזיכרון, ולא רק סיכומים.

ומתי עוד מוקדם?

יש גם סימנים שנראים כמו מוכנות, אבל לא בהכרח מעידים עליה. מבחן טוב אחד, במיוחד אם היה שיעור יום לפניו. ביטחון גבוה שלא נבדק ("אני יודע את זה, אין צורך לתרגל"). ושיפור שקרה רק בשבוע האחרון לפני המבחן. כל אלה טובים, אבל הם עדיין לא סיבה לעצור. הם סיבה לבדוק שוב בעוד חודש.

ומתי נכון להמשיך לאורך זמן?

חשוב לומר גם את הצד השני: לא כל ליווי ארוך הוא תלות. תלמיד עם לקות למידה, תלמיד שמתקשה לארגן את עצמו בלי מסגרת, או תלמיד במקצוע שבו כל שנה מוסיפה רמה חדשה, יכולים להרוויח מליווי קבוע לאורך זמן, למשל אצל מורה פרטי להוראה מתקנת. במצבים כאלה השאלה היא פחות "מתי מסיימים" ויותר "האם השיעור בונה יכולת או רק מחזיק את הציון". גם כאן אפשר להעביר לתלמיד בהדרגה יותר אחריות, בלי לוותר על המסגרת שעוזרת לו.

תוכנית יציאה בשלושה שלבים

זיהיתם את שני הסימנים המרכזיים, ועוד לפחות אחד? השלב הבא הוא לרדת בהדרגה. המטרה היא להעביר את האחריות לתלמיד כשהמורה עוד שם כדי לתפוס את מה שנופל. זו תוכנית מעשית שאנחנו מציעים על סמך עקרונות מחקר הלמידה, ולא שיטה שנבדקה כמו שהיא במחקר. לכן כדאי להתאים אותה לילד שלכם ולבנות אותה יחד עם המורה, כי הוא רואה דברים בשיעור שאתם לא רואים.

שלב א': התלמיד מוביל את השיעור

השיעורים ממשיכים באותה תדירות, ומה שמשתנה הוא מה שקורה בתוכם. התלמיד מגיע עם מה שהוא רוצה לתרגל, פותר ומסביר בקול, והמורה מתערב רק כשבאמת צריך. בהתחלה זה ירגיש איטי יותר, ולפעמים מתסכל. זה בסדר. השלב הזה נמשך בדרך כלל כמה שבועות, עד שהתלמיד מוביל את רוב השיעור בלי להיתקע.

שלב ב': שיעור אחת לשבועיים

כשהתלמיד מוביל בביטחון, עוברים לשיעור אחת לשבועיים. בשבוע שבלי שיעור הוא מתרגל לבד, ורושם כל שאלה שנתקע בה וכל טעות שעשה. השיעור הבא מתחיל מהרשימה הזו. זה גם המבחן האמיתי: האם הוא מסתדר שבוע שלם בלי ליווי, ומה קורה במבחן שמגיע אחרי שבוע כזה.

הרעיון של תרגול עצמאי בין השיעורים מתחבר לעיקרון מוכר בחקר הלמידה: חזרה על חומר במרווחי זמן עוזרת לשמור אותו בזיכרון. במחקר רחב היקף, שבו השתתפו יותר מ-1,350 אנשים, נמצא שהמרווח האידיאלי בין חזרות גדל ככל שצריך לזכור לטווח ארוך יותר (Cepeda et al., Psychological Science, 2008). המחקר לא בדק שיעורים פרטיים, ואין מרווח אחד שמתאים לכולם. שיעור אחת לשבועיים הוא נקודת פתיחה סבירה, אבל הקצב הנכון תלוי בתלמיד, בקושי של החומר וביכולת שלו לתרגל לבד בין המפגשים.

שלב ג': שיעורים לפי צורך

בשלב האחרון אין יותר שיעור קבוע. התלמיד יודע שהוא יכול לפנות למורה כשהוא נתקע בנושא חדש, ולפני מבחנים גדולים קובעים שיעור בדק. רוב התלמידים יגלו שהם צריכים את זה פחות ממה שחשבו.

ואם בשלב ב' מתברר שהילד עדיין מתקשה לבד? אפשר לחזור לשיעור שבועי לתקופה קצרה ולנסות שוב בהמשך. בשביל זה יורדים בהדרגה. ושימו לב: אם התלמיד צריך דווקא יותר שיעורים, למשל לקראת תקופת מבחנים, זה כבר לא סיום אלא התאמה של הקצב, ושם נכון להעלות תדירות לתקופה מוגדרת.

שיעור בדק: מה זה ומתי קובעים אותו?

שיעור בדק הוא שיעור בודד, לתלמיד שכבר סיים שיעורים קבועים, שנקבע כמה שבועות לפני מבחן גדול: בגרות, מבחן מסכם או מבחן מיון. המטרה שלו היא לבדוק מה עוד לא יושב. המורה נותן שאלות חדשות בנוסח של המבחן, רואה איפה התלמיד נתקע, ובונה איתו תוכנית קצרה לתרגול עצמי עד המבחן.

למה כמה שבועות לפני, ולא יום לפני? כי שיעור בדק שמגלה פער ערב המבחן לא משאיר זמן לסגור אותו. כשהוא מגיע מוקדם מספיק, יש זמן לתרגל את מה שהתגלה, ואם צריך, להוסיף עוד שיעור או שניים ממוקדים. דמיינו תלמידה שסיימה בחורף שיעורים עם מורה פרטי לספרות, ומגיעה לשיעור בדק חודש לפני הבגרות. היא מגלה שהיא זוכרת את היצירות, אבל לא את מבנה התשובה שהבוחנים מצפים לו. לזה עוד יש זמן.

מה לא עושים בשיעור בדק? לא לומדים חומר חדש. אם מתברר שיש נושא שלם שלא נלמד, זה כבר לא שיעור בדק, אלא סימן שצריך לחזור לשיעורים לתקופה קצרה. ועל השבוע האחרון לפני המבחן, מה לבקש מהמורה ומה לא, נכתוב בנפרד.

איך בוחרים את הזמן הנכון לרדת בשיעורים?

גם כשהילד מוכן, לא כל רגע מתאים לעצור, ואין לוח זמנים אחד שמתאים לכולם. מה שקובע הוא כמה קרוב מבחן חשוב, אם מתקרב מעבר בין מסגרות, וכמה הילד כבר מסתדר לבד. הנה שלושה דברים שכדאי לשקול.

לא לעצור ממש לפני נקודת מעבר. המעבר מחטיבת הביניים לתיכון, הבחירה במספר יחידות או במגמה, וכל שינוי של מורה או של רמה בכיתה הם רגעים שבהם החומר משתנה ודרישות חדשות מופיעות. תלמיד שעצר שיעורים חודש לפני מעבר כזה מגיע אליו בלי רשת ביטחון. עדיף לעבור את המעבר עם ליווי, ולהתחיל לרדת אחריו.

לחשוב פעמיים לפני עצירה מלאה בקיץ. מטא-אנליזה אמריקאית ותיקה, משנת 1996, מצאה שבחופשת הקיץ תלמידים איבדו בממוצע כחודש של לימודים, עם הבדלים בין מקצועות וגילים (Cooper et al., 1996). זה ממצא ממוצע ולא גורל של כל ילד. אם הילד סיים שנה יציבה ומתרגל לבד, הפסקה מלאה יכולה בהחלט להתאים. אם לא, שיעור תחזוקה אחת לשבועיים או תרגול עצמי קבוע יכולים לשמור על מה שנבנה עד ספטמבר.

לזכור את גלי הביקוש. לפי נתוני לימוד נעים, הביקוש למורים פרטיים מגיע לשיא פעמיים בשנה: בדצמבר-ינואר ובמאי, כפי שפירטנו במאמר 500,000 שיעורים. מי שעוצר בנובמבר ומגלה בינואר שהוא צריך לחזור, ימצא פחות מורים פנויים ופחות שעות נוחות.

השיחה עם המורה ועם הילד

הרבה הורים נמנעים מהשיחה הזו, כי הם מרגישים שהם "מפטרים" את המורה. אבל מורה טוב מחכה לשיחה הזו. בשבילו, תלמיד שמסתדר לבד הוא ההוכחה שהוא עשה את העבודה טוב. ובדרך כלל הוא גם זה שיודע הכי טוב אם הילד באמת מוכן.

השאלה הכי טובה לפתוח בה היא: "מה צריך לקרות כדי שהוא ימשיך לבד?". היא מזמינה את המורה להגדיר את הדרך לסיום, בלי להכריז עליו. מורה שעונה עליה בתשובה ברורה, עם סימנים ועם לוח זמנים, הוא שותף מצוין לתוכנית היציאה. ואם המורה מתחמק מהשאלה, או לא מצליח להסביר מה עוד חסר, גם זה אומר לכם משהו. ואם בשיחה עולה שהבעיה היא לא העיתוי אלא ההתאמה, תמצאו ב10 סימנים שהמורה הפרטי לא מתאים איך לזהות את זה.

ומה עם הילד? בני נוער במיוחד צריכים להיות חלק מההחלטה. שאלו אותו איך הוא מרגיש עם החומר, מה עוד מלחיץ אותו, ואם הוא מרגיש מוכן לנסות לבד. ילד שמשתתף בהחלטה יתייחס לשלב ב' כאל אתגר שהוא בחר בו, ולא כאל עונש או כאל ויתור של ההורים.

ודבר אחרון: סיימו בטוב. תודו למורה, ספרו לו מה השתנה, והשאירו את הדלת פתוחה. מורה שכבר מכיר את הילד, את הטעויות שחוזרות אצלו ואת הדרך שבה הוא לומד, יחזיר אותו לקצב מהר יותר מכל מורה חדש, אם אי פעם תצטרכו.

ואם הציונים יורדים שוב?

זה קורה, וזה לא אומר שהסיום היה טעות. חומר חדש, מורה חדש בכיתה או תקופה עמוסה יכולים להוריד ציון גם אצל תלמיד שמסתדר לבד. השאלה היא לא אם הציון ירד, אלא למה, ומה מספיק כדי להחזיר אותו.

חזרה לשיעורים, גם לתקופה ארוכה, היא חלק טבעי מהתהליך. תלמיד שסגר פער בכיתה ט' ופוגש בכיתה י' חומר חדש לגמרי בכימיה, יכול להזדקק שוב למורה פרטי לכימיה, וזה לא אומר שמשהו נכשל. ההבדל הוא שהפעם כבר תדעו איך נראית הדרך החוצה.

בין שיעורים לעצמאות: איפה לימוד נעים נכנס

בלימוד נעים, הפרופיל של המורה נשאר זמין גם אחרי שסיימתם שיעורים קבועים. אפשר לחזור אליו ולפנות למורה לשיעור בדק לפני מבחן, או לשיעור ממוקד בנושא שנתקעתם בו, בלי להתחייב שוב לסדרה של שיעורים.

החלק הקשה ביותר בתוכנית היציאה הוא השבועות שבין השיעורים, כשהתלמיד מתרגל לבד ואין מי שיגיד לו אם הוא בכיוון. כאן אנחנו רואים את העתיד של התחום. לימוד נעים עובדת על מודל שמחבר בין ספריית תרגול פתוחה לפי מקצוע ונושא, עוזר הוראה דיגיטלי שמלווה את התרגול ומעדכן את המורה, והשיעור הפרטי עצמו. הרעיון הוא שהתרגול העצמי לא יהיה ריק מליווי, ושהמורה ידע מה קרה בשבוע שבו לא נפגשו. החלקים האלה עדיין בפיתוח, ועל החזון שמאחוריהם כתבנו במאמר מה זה למידה היברידית.

שאלות נפוצות